זה קרה לפני שנתיים וחצי, טיול אחרי צבא שכזה, אל תשאלו… יצאתי לאוסטריה והונגריה. לבד, עם עצמי. היה טוב ומעצים, מלמד ומתסכל. הכל היה שם, אבל רגע אחד מיוחד ששינה את כל נקודת ההסתכלות והניע לפעולה.
על שפת נהר הדנובה שבבודפשט היפה ישנו מיצג מפורסם, נעליים מפוזרות שם, נעלי מתכת. עדות סמל וזיכרון לאשר חוללו הנאצים ועוזריהם בשואה הארורה ההיא. בנהר הזה, הוא ולא אחר, זרם דמם של מאות יהודים אשר נרצחו בידי חיילים הונגרים קלגסיי המשטר הרע ונזרקו למים, חלקם בעודם בחיים – כמו באפקט דומינו מצמרר ואכזרי במיוחד.
ראיתי את המיצג עם נעלי המתכת אשר נותר לזיכרון ובאותו הרגע הבנתי, השואה הזו, האימה והסבל הבלתי נתפסים, אני לא יודע עליה כלום. אין לי מושג מה היה ומה קרה.
במסגרות החרדיות כמעט ולא דיברו איתנו על זה ועובדת היותי מזרחי לא סייעה לי בעניין. אין לנו משפחה שנספתה, אין סיפורים של דור א' ודור ב'. אין אפילו מסעות לפולין במגזר החרדי הממוסד (בעיקר אצל הבנים וברוב מוסדות הלימוד לבנות). בבתי הספר לא מדברים על זה כל-כך מלבד סיפורי חסידים וישיבות שהיו באותה התקופה.
לא הבנתי איך יכול להיות שבני עם אחד אנחנו – והזיכרון הקולקטיבי כה מפוצל. ישנם כאלה החווים את הזוועות בזכרונם יום יום, יש ששמעו מהוריהם, יש שלמדו ויצאו למסעות לפולין ויש כאלה, כמוני, שאינם יודעים כמעט דבר.
באותו הרגע זה הכה בי, התביישתי בעצמי והבנתי שזוהי השליחות שלי ולכן אנסה לבצע אותה בצורה הטובה ביותר. העמקתי, למדתי קראתי וחקרתי, כל מכריי הטובים יודעים שהתפילה הכי מרגשת עבורי היא אל מלא רחמים של שי אברמסון. "איתך כל נושא מגיע איך שהוא לשואה" אומרים לי תמיד… וכך, מחשבה אחרי מחשבה ויצאתי לדרך עם סיוע של אנשים טובים ומוכשרים.
הבנתי שלא הגיוני שכעם אחד לא נדע ונכיר כולנו, את קורות אותם ימים נוראים. לא יכול להיות מצב שבו הזיכרון יהפוך מעומעם ושמור לאספנים בלבד. מוטלת עלינו כולנו החובה לזכור, ולעולם לעולם לא לשכוח. הדור הראשון לצערנו הולך ונעלם, נאסף אל אבותיו והזמן פועל נגדנו.
הדבר דומה ואף מובהק ובולט יותר כשמדברים על מלחמות ישראל. בגישה החרדית קלאסית, המלחמות הן אירוע מעט שנוי במחלוקת ולכן לא מרבים לדבר עליהן. צפירה, סיפור הנופלים, הר הרצל, ילדים בני 19 שיישאר לעד בני 19? לא ידענו הרבה. רק בצבא החילותי להבין מה היה ומה קרה, אי שם על רחבת המסדרים בגג של גל"צ הצטמררתי לראשונה ועיניי ירדו מים ולא מהחום. אלה האחים שלי חשבתי, הלכה למעשה. ומאז, כל שנה שאני פוקד קברי חיילים שאל סיפוריהם התוודעתי, אם ביום עצמו ואם בימים שלפני. הם מתו למעננו, וגם לחרדים זכות וחובה לדעת ולהכיר, בעיקר להתוודע ולהוקיר.
לכן הקמתי את "וזכרת". עמותה הפועלת לחיזוק זכרון השואה ומלחמות ישראל בקרב מגזרי המיעוטים בישראל. (תכף כבר לא מיעוטים). אנחנו, כל חברי העמותה פועלים לאט לאט ובצורה בטוחה כדי שבני המגזר החרדי יתוודעו לסיפור הנורא הזה ולמלחמות שפקדו אותנו, דברים הנוגעים כמובן לכולנו. אם נצליח להגביר את האהבה בין כל חלקי עמנו, הלוואי, והיה זה שכרנו.
"ניצחנו" אמר לי שורד שואה גיבור כשדמעתי אחרי סיפור מצמרר שלו, "ניצחנו, אבל אנחנו חייבים לזכור".
אז כן, זו דרך ארוכה מאוד ואפילו הלוגו הוא כרגע סקיצה והעמותה בחיתוליה אבל יש כח רצון. מחר יבוא שורד שואה נוסף לספר את סיפור הגבורה של העם היהודי והפעם יישמעו אותו תלמידים חרדיים בסיכון במסגרת המיוחדת עבורם. כששאלנו תלמיד מזרחי בן 15 האם הוא רוצה לשמוע סיפור על השואה, הוא הגיב בתמימות ואני מצטט במדוייק: "אבל שואה זה של אשכנזים, מה זה קשור אליי". אחרי ההרצאה, הוא כבר דיבר אחרת, הוא הרגיש חלק. חלק מעם שלם.
"וזכרת". לזכור ולא לשכוח. שנזכה לעשות קצת קצת טוב, תמיד. תמיד.
