"במשך כל זמן המלחמה התחבאנו אצלו בעליית הגג. בשעה שהגרמנים היו מגיעים היינו נכנסים מתחת לקש ושוכבים בשקט עד להסתלקותם".
המשפט הנורא, הכל כך מזעזע, חוזר שוב ושוב ברבות מהעדויות אותן אנו שומעים מניצולי שואה. להבדיל (בהיקף, אבל לא בעוצמת הפחד), אנחנו שומעים את התיאורים של שכיבה בשקט, עד יעבור זעם, גם מניצולי פיגועים. אני חוזר אל תיאורי האימה וחוסר הביטחון הללו בכל פעם שאני שומע בכיר ישראלי מדבר על "החזרת השקט".
הכמיהה לשקט הפכה במחוזותינו להישג הראשון במעלה. ראשי ממשלות ושרי ביטחון, תמיד דיברו על שקט וביטחון, אבל בשנים האחרונות נעלמה לה המילה "ביטחון" ונשאר רק השקט. הדבר חמור שבעתיים כאשר אנחנו שומעים אנשי צבא בכירים שמספרים לנו כי תפקידם הוא "להשיב את השקט".
אני לוחם וקצין קרבי, משרת בצה"ל (סדיר, קבע ומילואים) כבר קרוב לשלושים שנה והפקודה היחידה שקיבלתי "לשמור על השקט" הייתה טרם גיוסי לצה"ל והיא ניתנה לי מהגננת בגן, ממספר מורות בבית הספר והרבה מאד משכנים שהפרעתי להם בין השעה שתיים לארבע. בצבא, לעומת זאת, מעולם לא קיבלתי פקודה "לשמור על השקט".
כדי להיות בטוח שלא נעלמה ממני הפקודה "לשמור על השקט", בשל רשלנות שלי או מי ממפקדיי, בדקתי את מסמך "ייעוד וייחוד צה"ל" וכן את מסמך "רוח צה"ל" ולא מצאתי שם התייחסות לשמירה על השקט. דווקא מצאתי שם כי "מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל, על עצמאותה ועל ביטחון אזרחיה ותושביה" וכן מצאתי, במסמך האסטרטגיה הרשמי של צה"ל, כי אפילו במצב "שגרה" (רגיעה ביטחונית): "צה"ל פועל להגן על גבולות המדינה בכל ממדי הלחימה (אוויר, ים, יבשה ומידע) וכן באופן התקפי להחלשת האויבים והרחקת המלחמה הבאה".
מקור העיוות הזה, שזונח את הביטחון וחותר לשקט, מקורו בתבוסתנות, בחוסר אמונה בצדקת הדרך ובעיקר בפחד (מובן) לשלם מחיר שמונעים מתפיסות פוסט ציוניות. "גם איפוק הוא מרכיב של כח", אמר לנו ראש הממשלה המנוח אריאל שרון מיד לאחר הפיגוע הנורא בדולפינריום.
ובכן, שונאינו פחות התרשמו מהאמירה והמשיכו להכות בנו עוד ועוד התקפות טרור. רק אחרי כמעט שנה מאז האמירה של שרון, ואחרי עוד מאות הרוגים ופצועים, הגיע הפיגוע ב"מלון פארק" שם "נפל האסימון" ויצאנו למבצע "חומת מגן". הרעשנו מאד במשך המבצע ובשלוש השנים שאחריו, לילה לילה, עד שהאויב הבין וקיבלנו חזרה את הביטחון והשקט.
במציאות הישראלית הנוכחית, המילה "שקט" מחליפה את המילה "ביטחון" וכך "שר השקט" שממונה על צה"ל, יחד עם גופי מחקר מוטים כמו "המועצה לשקט לאומי" ואחרים, דוחפים אותנו לסף התהום, שכן השקט הזה משכר ומשקר מאין כמוהו הרי מי לא רוצה שקט סביבו. אויבינו, מבית ומחוץ, מזהים את הכמיהה הזו לשקט כחולשה. במשך ה"שקט" הם מתחמשים, מתעצמים, מתכוננים לעימות גדול ולעיתים יוזמים פיגועים "בודדים" ומיד חוזרים ל"שקט", ואנחנו מספרים לעצמנו ש"החזרנו את השקט לתושבים".
אנחנו חייבים להיגמל מההתמכרות לשקט ולהבין כי ביטחון הוא העיקר ומקורו ביוזמה והתקפיות מתמשכים שיוצרים הרתעה. לקיחת היוזמה לידינו היא צו השעה. הערבות ההדדית האמתית היא ביטחון לכלל אזרחי ישראל ולא שקט . הילד שמתעורר מבועת מפחד ואימה, 10 פעמים בלילה, במיטה בשדרות, גם ב"לילה שקט", הוא חסר ביטחון. אבל ילד ששומע את לוחמי צה"ל תוקפים בעזה, אומנם אין לו שקט, אבל יש לו ביטחון.
היטיב לנסח זאת זאב ז'בוטינסקי בקטע הבא מ"שיר בית"ר":
אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד –
בְּלַהַב הַמֶּרֶד
שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר:
כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ,
הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ
לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר!
הכותב הוא מרצה, יוצא מערכת הביטחון ובעל תואר שני בתקשורת פוליטית
