אלפיים שנה חיכה הכותל המערבי, שיבואו אליו רבבות ואלפי בניו, שיבואו להתפלל או להניח פתק ואפילו להצטלם לידו נרגשים. עשרות שנים, מאז חזרנו אל הכותל, פוקדים אותו במשך השנה מאות אלפים, ובמיוחד בימי חול המועד בהם סמטאות העיר העתיקה מלאות בהמוני המתפללים הגודשים את הכבישים ומייצרים פקק אנושי שלא מותיר ברירה אלא לזרום עם הזרם ולא מאפשר לעצור לרגע.
אכן, מאז חרב בית המקדש אין לנו יכולת להתפלל בהר הקדוש, ואנחנו נאחזים בכל כוחנו בשריד שנותר בנוי מבית המקדש השני, הכותל המערבי של הר הבית. אבני הכותל שממנו לא זזה השכינה, לא רק גונזות בתוכן אלפי שנות היסטוריה, אלא גם גונזות בתוכן את העוצמות הגדולות ביותר של הקדושה הקיימות בכדור הארץ כולו, כיאה למרכז העולם.
כשאנו עומדים מתחת לאבני הענק שלו, ורואים את מסגדי האויב מזדקרים אל על, צער עמוק מזדחל ללב ומתקשה להיפרד ממנו. מתי, מתי כבר המצב יתהפך? מתי נזכה לראות את המחזה של עולי הרגל עולים בהמוניהם להקריב את קרבנות הפסח עד שהרי ירושלים ייצבעו בלבן מצמר הכבשים היורדים עליהם. אז, גם הערבים יוכלו לבוא להתפלל, באיזור שנגדיר להם מחוץ לעזרה, אבל המחזה המזעזע של הנערים המתייחסים למקום כאל מגרש כדורגל מלמד שהם לא באים לשם רק כדי להתפלל, אלא בגלל שהם חשים את הסנטימנטים של המקום עבורנו.
האיסלאם לא מעריך באמת את הר הבית. היהודים בכל מקום בעולם מתפללים לעבר הר הבית, אבל כשהמוסלמים בהר הם מפנים אליו עורף ומסתובבים למֶכּה. הרצון שלהם שנאפשר להם 'חופש פולחן' במסגד אל אקצה, נובע מסיבות לאומניות ולא דתיות טהורות, מתוך הידיעה שהאחיזה בהר תתן להם את האחיזה בארץ. ומתוך הבנת החשיבות של מקום המקדש עבור היהודים והיהדות, עבור המדינה והריבונות, הם מנסים בכל כוחם לקחת לנו, כדי שלנו לא יהיה, הרבה יותר מכדי שיהיה להם.
האיומים של הפורעים, תנועות הטרור והמפלגות הערביות לא יזיזו אותנו מכאן. ההר שכבר אלפי שנים הוא שלנו, חזר לשליטתנו לפני עשרות שנים כשהדהדה הקריאה המבשרת: הר הבית בידינו, ומאז, באמת, דבר לא השתנה. ברצוננו הם מתפללים שם וברצוננו אנו מגבילים את גיל המתפללים. המשטרה והצבא, בזמנים שניתנת להם המדיניות הנכונה, יודעים לפנות את המתפרעים, ולהגן על תושבי האיזור מזריקות סלעים.
אמנם, הרפיסות מורגשת בכל והאויב מרים ראש. הרצון שלו לשלוט בהר הולך ומתחזק, ונסיונות ההחלשה בפיגועי סכינים, בזריקות אבנים, זיקוקים ובקתב"ים, הולכים ומתרבים. אך זה לא ישנה את העובדה: הר הבית הוא של מדינת ישראל. עלינו לעמוד נגד המתפרעים ביד חזקה, ולהבהיר שהשליטה שלנו היא מוחלטת ולא תאפשר בו התפרעויות. הממשלה, שבה יושבים ערבים נציגי התנועה האיסלאמית ומועצת השורא, מתרפסת בפני דרישות האויב, ולא מאפשרת את השקט המיוחל עבור העלייה ההמונית בחול המועד. רחובות העיר העתיקה, נכון לעכשיו, לא מלאים כבכל שנה, והאשמה תלויה בצוואר הממשלה.
אך לא ניתן לאויבינו את פירות הנצחון על מגש של כסף, אלא נמשיך ונעלה לירושלים בכל הכח. גם השנה, כבכל שנה, נעלה לכותל המערבי ונכריז בקול: עם ישראל חי, העם שהוכרח להתרחק מהמקום, חזר לארצו וכבש את כולה, עוד יחזור במהרה למקדשו ולהקריב את קרבנותיו, ולבנתיים, הוא הריבון כאן ולא אף אחד אחר.
הכותב הוא אברך הלומד בירושלים וחבר בתנועת ״פתאום קם העם״
