במהלך השנים שלי, מגיל צעיר מאוד אני עובר מעבודה לעבודה, מאחת לשניה.
המכנה המשותף לכולם הוא שכולם מוגדרות ״עבודת כפיים״ או בשפה העממית יותר ״עבודה שחורה״.
בכל עבודה יש דרישות תפקיד, בעיקר כשאתה לא למדת הכי טוב אז הדרישה הופכת להיות יותר ויותר מינימלית…
פיזית בעיקר.
פיזי זה אומר שהגוף סוחב לא רק את עצמו אלא עוד דברים בנוסף, מתחיל בשקי מלט ונגמר במקררים ומכונות כביסה…
(למזלי בחיים לא סחבתי פסנתר על הגב, רק מדמיין כמה זה שוקל ומרגיש כיווץ)
שנים על גבי שנים, שהייתי חוזר לבית, מרגיש את הגב וחושב אולי זה ״היום״, אולי היום אני לא אוכל יותר להמשיך?
החלק המצחיק שעם הזמן הגב כל כך מתחזק שאפשר לראות את רצועות השריר, מעין ״קוביות״ בגב.
הייתי חכם לאורך כל הדרך, הלכתי לכירו-פרקטים, מתאמן, משתמש במכשירים להוציא קליקים בגב, הולך לאורטופדים, מיישר ומסדר…
חכם לא בהכרח אומר חסכן אה?
כמות הפעמים בהם חזרתי עם גב תפוס ונשכבתי על הרצפה כדי לקרר וליישר את הגב, יכולה למלא בלי שום בעיה לוח שנה.
כל בוקר שהייתי קם ונראה כמו טי-רקס מקופל במשך שעה במקרה הטוב, עושה מתיחות כחלק בלתי נפרד של שגרת בוקר בלתי רצויה.
כל זה תוך כדי שאני שואל את עצמי את אותה השאלה, ״מתי יבוא היום?״
״מה יהיה הקש שישבור את גב הגמל?״
במקרה שלי את גב ה׳חמור׳.
עד לפני כשלוש שנים הייתי ישן על מזרן ׳פשוט׳, כזה שהוא חתיכה של ספוג ובד עם ריצ׳-רץ׳, אין לי הרבה טענה לגבי המזרן הזה, אחרי הכל זה מה שהכרתי עד אז, מגיל צעיר, כשהמצב הפיננסי בבית לא היה מזהיר במיוחד, אז גם המזרנים לא היו משהו.
החלק הכי מצחיק, אני עובד בחנות מזרני פולירון, אני מוכר לאנשים אחרים מזרנים ולא מצליח למצוא הצדקה לקנות אחד לעצמי.
אם כבר מדברים על ״הסנדלר הולך יחף״…
עד שהיום הגיע,
אני ארגיע אותך ואומר, לא פרץ לי דיסק או משהו.
אבל הגעתי ליום המיוחל הזה, היום שבו קמתי בבוקר, בשגרת הבוקר הכפויה שלי ואמרתי… ״חאלס״.
הגעתי לעבודה בשעה 9:00, הכנתי קפה וכעבור 10 דקות מאז שחתמתי אצבע, כבר הייתה הזמנת ייצור במערכת.
בשבילי,
כן בשעה טובה אחרי יותר מ20 שנה, קניתי מזרן חדש.
לא חיפשתי משהו ׳נוצץ׳, רציתי משהו שיעשה את העבודה, כדי שסוף סוף אני אפסיק לקום כמו טי-רקס כל בוקר.
מקופל ולא מצליח להתיישר, כמו ״סימן שאלה״.
הלכתי על מזרן יחסית בסיסי, פשוט, דו-צדדי ועם שני דרגות קושי.
מאז אני קם כל בוקר, כמו חדש.
אם לא הייתי נלחם עם השעון המעורר, אז הייתי יכול להגיד שאני ׳מזנק מהמיטה׳, אבל אני לא רוצה לשקר ומעדיף להיות אמיתי, אם עד עכשיו זה לא היה מובן.
בקיצור, לסכם את זה פשוט גב החמור לא נשבר, אבל חמור נשאר חמור והייתי צריך לקנות את המזרן הזה לפני 10 שנים.
כמות הכסף שהייתי יכול לחסוך על כל הטיפולים והמכשירים הנוצצים, בלי לחשוב על כך שקרוב לשליש מהיממה אני במיטה.
(חשוב לי להגיד שזה לא תחליף לטיפול בבעיה רפואית, בשום צורה, אך זאת עזרה נחמדה)
המסכנה מכל הסיפור הזה, ״פעם הבאה אני משקיע בעצמי אפילו טיפה יותר, מגיע לי להתפנק טיפה אחרי הכל״.
נ.ב.
לאלו ממכם ששואלים.
אני לא רוצה לעזוב את העבודה שלי.
אני עובד בחנות ומוכר מזרנים של חברת ״פולירון״ ואוהב את העבודה שלי.
