הזדמנתי לקייב בשלב הראשון של ההפגנות, עוד לפני שנצבעה כיכר המאידאן בדם המפגינים. למרות זאת ביקש מכולנו קב"ט שגרירות ישראל בקייב שלא להתקרב למרכז העיר מטעמי ביטחון. שמועות שהופצו אז בקייב עסקו בכנופיות של לאומנים אוקראינים אנטישמים שמחפשים קורבנות יהודיים תמימים. בהמשך התבררו השמועות כעורבא פרח, אולי אפילו כניסיון מכוון לפגוע בתדמית המפגינים, אבל בזמן אמת איש לא יכול להיות בטוח שכך הדבר.
על אף הפצרות הקב"ט לא יכולתי שלא להפר את המלצתו. ריח של היסטוריה עמד באוויר, וידעתי שלא אסלח לעצמי אם אחמיץ את ההזדמנות לראות אותה בהתהוותה. בערב הלכתי לראות את המהפכה במו עיניי, וטוב שעשיתי זאת.
מרבבות המפגינים במרכז קייב לא נדף שום ניחוח של אלימות או עוינות. לא הונפו שום כרזות אנטישמיות ולא נשמעו קריאות נגד יהודים או אחרים. האווירה במקום שידרה התרוממות רוח ואידיאליזם טהור שהזכירו את ימי נפילת ברית המועצות. האנשים דרשו לעצמם ולמדינתם חירות וחופש לבחור את דרכם.
ואולם את השיעור העיקרי על הפנים החדשות של אוקראינה שהחלו להתעצב בימים ההם קיבלתי כעבור כשעה, כאשר סקרנותי הביאה אותי אל 'מטה המהפכה', בניין עיריית קייב שנתפס על ידי מפגינים והפך למרכז העצבים של המחאה.
1+רציתי לראות את ההתרחשות בתוך הבניין, ונעמדתי בתור ארוך למדי שהשתרך ליד הכניסה הראשית. כשהתקרבתי אל הכניסה זיהיתי שאת הרוצים להיכנס מתשאלים שני אנשים העומדים בפתח. קלטתי שעכשיו איקלע לבעיה אמיתית. הנחתי שהתשאול יהיה באוקראינית, שהרי המפגינים מבקשים להתנתק מרוסיה ומן ההשפעה הרוסית באוקראינה, ולכן רק הגיוני שיציבו את השפה כמחסום טבעי שיבחין בין ידיד לאויב. תשאול כזה, הבנתי, יחשוף מייד את היותי זר ואולי יעלה את החשד שאני מרגל או פרובוקטור.
דאגתי גברה משנייה לשנייה, אבל אז הקשבתי לשיחות של מי שעמדו בתור לפניי ואחריי. כולם דיברו רוסית! לא הייתה שום אפשרות לדעת מי מהם אוקראיני, מי רוסי ומי משתייך ללאום אחר, יהודי למשל. אם כך, עניין המוצא לא היה רלוונטי. גם אל המאבטחים הם פנו ברוסית, ואלה השיבו להם ברוסית בלי שום בעיה. איש לא יכול להרגיש בזרותי, אך חשוב הרבה יותר: הקוריוז הזה אפשר לי להבין לעומקה את התופעה שהתרחשה לנגד עיניי.
התנגשות הציוויליזציות
המהפכה שהתרחשה באוקראינה בחורף תשע"ד (סוף 2013 ותחילת 2014) וכל האירועים שבאו בעקבותיה לא היו מאבק בין אזרחי אוקראינה ממוצא אוקראיני לבין אזרחי אוקראינה ממוצא רוסי כפי שניסתה רוסיה ועודנה מנסה להציג. זה היה מאבק ציוויליזציוני, מאבק בין שתי תפיסות עולם ושתי מערכות ערכים. אם תרצו, מאבק בין תומכי החירות שביקשו שארצם תשתייך לעולם החופשי לבין מי שרצו לשמר אותה כהעתק של רוסיה האוטוריטרית.
בחורף תשע"ד הייתה ידם של תומכי החירות על העליונה. ינוקוביץ' ניסה לדכא את המהפכה באלימות, אך נכשל וברח לרוסיה. רוב רובם של האוקראינים בחרו בחירות, ובשנים שחלפו מאז הם רק התחזקו בבחירה הזאת, אף שדרכה של אוקראינה לא הייתה סוגה בשושנים.
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ניצל את הכאוס של החורף ההוא ועשה שני מחטפים שמטרתם להשאיר את אוקראינה בתחום שליטתו.
1+בשלב הראשון פלשו כוחותיו של פוטין אל חצי האי קרים. לאחר השתלטות צבאית מהירה ערכו הרוסים 'משאל עם' של תושבי קרים כדי להכשיר בדיעבד את נגיסתם בטריטוריה של אוקראינה. במשאל, שלא במפתיע, השיגו הרוסים רוב גורף בעד צירוף קרים לרוסיה. אין לדעת מה באמת רצו התושבים של חצי האי. הנטיות הפרו-רוסיות היו אומנם נפוצות בקרים, אלא שלמשאל, שנערך תחת איום הרובים של השכנה הכובשת ובניגוד לחוק האוקראיני, אין שום תוקף משפטי או מוסרי.
בשלב השני הציתו שליחיו של פוטין את אש המרד במזרח אוקראינה באזור המכונה דונבאס. גם באזור הזה הייתה הסימפתיה כלפי רוסיה נפוצה למדי, אבל ברור לגמרי שבלי ההתערבות הרוסית לא הייתה קמה תנועת הבדלנות בדונבאס, ובוודאי לא הייתה מחזיקה מעמד. המשטר של פוטין חימש את הבדלנים ועיבה את שורותיהם באמצעות שכירי חרב שנשלחו מרוסיה. לטענת גורמים מערביים, הוא אף השתתף לצידם באופן פעיל בלחימה נגד הצבא האוקראיני.
התכנון של פוטין צלח: אזור דונבאס הפך לפצע המדמם של אוקראינה ולתירוץ שמבחינת הרוסים יכול להסביר את התערבותם בנעשה במדינה השכנה. מה הפלא שגם הפלישה הרוסית הנוכחית לאוקראינה הוצגה תחילה כמאמץ "להגן על תושבי דונבאס".
עם פרוץ הפלישה הרוסית, שהתפתחה למלחמה של ממש בין שתי המדינות, עתיד שתיהן לוט בערפל יותר מתמיד. רק דבר אחד ודאי: 'העמים האחים' מעולם לא היו רחוקים יותר.
עו"ד אריאל בולשטיין הוא מומחה למדינות ברית המועצות לשעבר וליחסים בין-לאומיים, בעל טור בכיר בעיתון ישראל היום ויועצו לשעבר של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו
