ערב פסח תשפ"ב, יותר משלושת אלפים ומאתיים שנים אחרי המאבק המכונן מול האימפרטור המצרי ואחרי כמעט שבעים ושלש שנות חירות מדינית, ישראל בנסיגה גדולה במעמדה המדיני. לא יד חזקה, לא זרוע נטויה ולא מורא גדול.
היד החזקה השתתקה, כשארה"ב חלפה בקלילות על פנינו והתמקמה מחדש במזרח התיכון בין איראן לבין ישראל ושכנות נוספות, ואנחנו הרכנו ראש ושתקנו. בנקודת הזמן הזו בה הממשלה בישראל יישרה קו באופן מוחלט עם האדונים החדשים בוושינגטון, הבין המשחית השיעי שמטריית ההרתעה האמריקאית קופלה, וניתנת לו יד חופשית לעשות בשכונה ככל העולה על רוחו.
והוא אכן עשה. שיגר טילים לסעודיה ולדובאי לאור יום, גם כשנשיא מדינת ישראל נחת שם. חידש עסקאות במיליארדים עם סין ומדינות אחרות בלי חשש לסנקציות אמריקאיות על חברות אלו וכמובן המשיך את ההשתלטות על תימן, עיראק, סוריה ולבנון. וכמובן גם על ישראל. הגביר את המימון לפעולות החמאס והג'יהאד האיסלאמי בכל רחבי ה-West Bank, כולל האירועים הרצחניים בשבועיים האחרונים שהתחילו מטהראן. איראן ידעה מראש שבנט יגיב בפגיעה באיזה מתקן שלה בסוריה, אבל זה לא מזיז לה, זהו פרס ניחומים עלוב, למי שהפסיד הפסד צורב במגרש של הגדולים וזקוק לתמונה לצורך יחסי ציבור.
בפסח הזה, האיראנים הם אלו שיוצאים ביד רמה, אחרי שישראל של לפיד בנט ושקד כרתה את ידה החזקה, עיקרה את כל מנופי הלחץ וההרתעה הבינ"ל, שנבנו בעמל רב במשך שנים רבות.
ובזרוע לא נטויה. כנגד היד החזקה והמרתיעה את אויבנו, היתה זרוע נטויה לשלום לשכנים קרובים ורחוקים הרוצים להשלים עימנו. להרע עם הרעים ולהיטיב עם הטובים. קיר ברזל מול המאיימים על זהותנו וביטחוננו ודלת פתוחה לשיתוף פעולה מבורך, לכל מי שמכיר בזכויותינו הלאומיות. המודל הזה יושם בעשור האחרון, בו נחתמו הסכמי אברהם עם אלו שהכירו בנו כבני אברהם, ששבו לארץ שהובטחה להם ובמקביל, כחלק מאותו מודל, הלך וירד מעמדו של השקר הפלסטיני ושל הרשות המייצגת אותו. רשות שאינה אלא מקור בלתי-נדלה לעלילות דם, דה לגיטימציה, טרור ושחיתות בקנה מידה עולמי.
גם הזרוע כבר לא נטויה. המודל הזה שייצב את מעמדנו האזורי נפגע קשות. במקומו אנו מטים את זרוענו כלפי עבדאללה ואבו מאזן, במופעי חנפנות מבישים. שרי ממשלה עולים לרגל במצוות הדוד בלינקן ל'קברי הצדיקים' במוקטעה או פותחים בלבביות את ביתם בראש העין למכחיש השואה מרמאללה.
התהליך המדיני בעיצומו: אלפי אישורי בניה, אלפי היתרים לכניסות לאל-אקצא, מענקים כספיים וסיוע במיליארדים. חזרנו באופן מלא לימי אוסלו, כאילו דמם של אלף וחמש מאות נרצחים וחמישה עשר אלף פצועים, לא היה שכר לימוד מספיק בשבילנו.
והמורא הגדול. הוא זה המופנה כלפי פנים. אצלנו נדמה לעיתים, שגדול מוראם של האזרחים על המלכות, ממוראה של מלכות עליהם. תופעות עבריינות קשות, שללא ספק מלוות אותנו שנים רבות, הופכות בקדנציה הזו לליגאליות ואף למקודשות. ממשלת ישראל מפסיקה את הנטיעות באדמות המדינה בנגב, גם השטחים שניטעו, נעקרים לאור יום בידי 'המוחלשים' והקרקע נשדדת ללא תגובת הממשלה. השתלטות פיראטית מאסיבית על קרקעות הלאום, שאף היא נמשכת שנים רבות, מקבלת בחודשים אלו לגיטימציה בחוק המחייב את חיבורם לחשמל. בעידוד ישיר של הפורעים ע"י סגן הרמטכ"ל לשעבר וסגן שר כיום. בהצדקות מופרכות שהשר לביטחון פנים מספק לעבריינות לאומנית.
ואם נותר עוד מורא קטן של מלכות, הוא מתמוסס כשנציג המיעוט הערבי בקואליציה מנסור עבאס יוצא לביקור מדיני אצל מלך ירדן ויחד הם מגדירים את הנהלים בהר הבית בירושלים. כמו שנהוג לומר בממשלה הזו, בנט עודכן. צעקות הקרב בהשראת מוחמד דף בשבוע שעבר, ביום שישי הראשון של הרמאדן בלב הר הבית, לימדו שהנהלים מכובדים ע"י כל הגורמים.
עברנו את פרעה, אפשר לעבור גם את זה, אם רק נחזור ליד החזקה, לזרוע הנטויה ולמורא הגדול, במערכת הבינ"ל, במעגל האזורי ואצלנו בבית.
לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
הכותב הוא חבר כנסת לשעבר מטעם הליכוד
