רבים מאיתנו זורקים המון מלאי מהבית לפני חג הפסח, אם כי מדובר בחמץ ודאי שחייב בביעור, אם בזריקתו בטרם הגיע זמן איסור אכילת וראיית חמץ ואם בשריפתו בשעת שירפת חמץ. אך ישנם מוצרים רבים שאיננו בטוחים עליהם ונוהגים בהם בצורות שונות.
ישנם מוצרים רבים אשר אינם מוגדרים כחמץ מוכח או אינם ברורים האם יש בהם חשש לחמץ ודאי או לא, וכאן הבעיה. הרבה מאיתנו מעדיפים שלא להיכנס לשאלות ובעיות בנושא וזורקים אף אותם לזבל, מוסרים לחברים או נותנים לכלב לפני החג. חלקנו מוכרים את החמץ לגוי לפני זמן האיסור בכך פוטרים את הבעיה. אך ישנם אנשים אשר אינם נוהגים למכור חמץ ודאי בפסח אלא ספק חמץ בלבד. אם כן, מה יעשו אלו בנושא לקמח בפסח? ובכלל, האם קמח הוא חמץ בכלל? האם יש בו חשש? ספק?
הרב אושרי אזולאי מקו ההלכה הספרדי ענה על השאלה. לדבריו: "בשו"ת אור לציון (ח"ג עמ' קל) כתב שהחיטים עוברים תהליך לטיטה ברותחים לפני הטחינה כדי למנוע התלעה והם בחזקת ספק חמץ. לכן גם מי שמחמיר שלא למכור חמץ ודאי, נראה שרשאי להכליל את הקמח במכירת החמץ" פסק הרב.
הרב הוסיף עוד כי אין סיבה שלא למכור אפילו חמץ גמור דרך מכירת החמץ של הרבנות. "ואמנם כבר נתבאר בספרי מרן הגר"ע יוסף זצ"ל כי אין חשש במכירת החמץ המתקיימת דרך הרבנות או אחד הבדצי"ם והיא תקפה וקיימת הלכך אין איסור למכור קמח אף אם נאמר שהוא חמץ ודאי" אמר הרבב אזולאי.
אם כן, מתבהר כי הקמח אינו חמץ גמור, זאת למרות שהוא אחד ממרכיו של החמץ בפסח. אך יש לזכור כי הקמח הופך לחמץ רק לאחר שנגע במים במשך זמן בו הקמח מתחיל לתפוח, זמן אותו שיערו חכמים בכ-18 דקות. רק לאחר שהקמח שהה בכמות זמן כזו הרי שהוא נחשב חמץ. על כן, בהימצא בבית קמח סגור, אטום, אשר אין בו חשש כי נגעו בו מים, וודאי שניתן לשמור אותו בבית ולמכור אותו במכירת חמץ במקום להשליכו לפח האשפה לשווא
