מעולם לא קיבלו ה"פיתות" יחסי ציבור כפי שקיבלו השבוע. "במקום להתעסק בטרור, מתעסקים בפיתות", זעקה כותרת עיתון. "כשהנכדים שלנו ישאלו אותנו למה לא מימשתם את כל הבטחות השינוי שהבטחתם לנו, נגיד להם שזה בגלל הפיתות" החרה פוליטיקאי אחר.
חוסר ההבנה הזה, של היסודות הכי בסיסיים שלנו כעם, מחייבים הסבר. לאיסור אכילת חמץ יש אמנם מספר הסברים, אך יש שנים שרלוונטיים במיוחד ליהודי-חילוני-ישראלי; ההיבט הערכי-הומניסטי וההיסטורי-לאומי.
מוסר העבדים
שאלת מיהו יהודי הטרידה הוגים יהודים רבים, בעת החדשה כמובן. לאורך ההיסטוריה לא עלתה שאלה כזו, הייתה עסקת חבילה שכללה הכל או כלום. מאז שהתפתחה זהות יהודית שלא מחויבת לשמירת תורה ומצוות השאלה הזו צצה במלא חריפותה. מיהו יהודי? מהי יהדות? ומה המכנה המשותף בנינו, מה מחבר אותי לעבר שלי וקושר אותי לעתיד משותף עם אנשים שונים המכנים עצמם – יהודים.
יש מספר תשובות מעניינות לשאלה הזו, אחת הפופולריות שבהם מדברת על מחויבות לערכים היהודים, למוסר היהודי, לחמלה היהודית המפורסמת. אכן, יש בהחלט מוסר כזה – מוסר יהודי. התנ"ך, הספר שעיצב יותר מכל את האנושות, נושא את דגל המוסריות ההומניזם והחמלה. פרדריך ניטשה תיאר בהרחבה איך מוסר היהדות והיהודים עיצבו את העולם המערבי. "מוסר העבדים" הוא קרא למוסר התנ"ך, כי היהודים לאחר חורבן הבית, כשנמכרו לעבדים והוגלו לרחבי הגלובוס, הפיצו את המוסר היהודי בכל מקום בעולם אילו הגיעו.
המוסר היהודי הינו "מוסר העבדים" מסיבה נוספת. המוסר הזה, הנורמות החברתיות המופלאות הללו שואבות את התיקוף שלהם, את התביעה הבלתי מתפשרת והרף הגבוה שהם מציבים, מזיכרון העבדות ההיסטורי שלנו. "ואהבת את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" הוא דוגמה אחת מתוך מאות אזכורים של זיכרון עבדות מצרים כבסיס המוסר היהודי.
זיכרון היסטורי הוא עניין מסובך מאוד, מחנכים הורים ואנשים רוח רבים מדירים שינה לנוכח השכחה וחוסר העניין של בני נוער בזיכרון השואה. האירוע המכונן הזה שאירע לפני פחות ממאה כבר מאבד את תוקפו ועניינו.
שיעבוד מצרים והגאולה הפלאית, על כל הערכים המופלאים והלקחים שהפקנו מהם אירעו לפני יותר מ3000 שנה. האיסור הטוטאלי על אכילת חמץ, אכילת המצה והמנהגים המיוחדים של החג הזה שנשמרים כבר אלפי שנים באדיקות רבה כל כך, הם הערבות היחידה לזיכרון הלאומי היסטורי שלנו וממילא לשימור המוסר היהודי, החלק האחרון ביהדות שיהודים רבים מזדהים ומחוברים אילו.
החילוניות הישראלית, היהדות החילונית וכל קבוצה או זרם ששמים בפרונט של היהדות שלהם את המוסר היהודי אמורים להילחם יותר מכולם על המודלים ששימרו את המוסר המופלא הזה, אכילת המצה או אי אכילת הפיתה, רק לשבוע כמובן.
מה הופך אדם לעם?
לפני מספר שבועות נפגשתי עם קבוצת קצינים בכירים. במסגרת השיחה שהתפתחה שאלתי אותם אם הם יהודים, והם, מזועזעים מעצם השאלה, השיבו בוודאי, מדוע? כך הקשתי, אז הם הסבירו לי שמכיוון נולדו לאם יהודיה שהם יהודים.
שאלתי אותם האם הם דתיים והם ענו לי שלא, הזכרתי להם שההגדרה "יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה" היא הגדרה הלכתית שהם כאמור לא מחויבים אליה. חלקם אמרו שהם חוגגים חגים יהודים ולכן הם יהודים, שאלתי אותם אם חבר ערבי יזמין אותם לחגיגות סיום הרמדאן, האם זה יהפוך אותם למוסלמים? האם היהודים שחוגגים כריסמס הופכים בכך לנוצרים?
אז הם הציעו שלכל היהודים יש היסטוריה משותפת, שאלתי אותם האם פרשת דרייפוס היא חלק מההיסטוריה של יהודי מצרים? גירוש ספרד של יהודי פולין ואפילו האם חורבן הבית השני הוא חלק מההיסטוריה של יהודי תימן ואתיופיה שנמצאים בגולה מאז גלות הבית הראשון?
אפשר להאריך בשאלה הזו כמובן, אבל ללא ספק אם נחפש את ההיסטוריה המשותפת שלנו, של כולנו, את הרגעים הראשונים בהם קבוצת העבדים הדוויה והמצולקת החלה להתגבש כעם, עם מסורות אמונות מחויבות וכללי התנהגות נגיע אל הפיתה הזו, שלא אכלנו למשך שבוע.
"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת ולכל הנקרא בדרכו אומר הוא שלום" שר שלמה ארצי. ובכן, זה לא נכון. זו טעות היסטורית.
"בארץ ישראל קם העם היהודי" מכריזה מגילת העצמאות שלנו. טעות, וגם זה פשוט לא נכון. העם היהודי קם בערבות סיני, לא בארץ ישראל. והדבר הראשון שהוא עשה זה לאמץ מספר הוראות שנמסרו לו על ידי אלוהים. קורבן פסח, אכילת מצה וגם אי אכילת פיתות.
זו למעשה ההיסטוריה הראשונה שלנו כעם, זהו זיכרון הילדות הלאומי שלנו, זה הדבר הראשון שעשינו כשגילנו שאנחנו עם או מוטב לומר זה הדבר הראשון שהפך אותנו לעם.
אם תרצו, אפשר למצוא את כל הרעיון הארוך הזה מתומצת בקיצור מופלא בהגדה בליל הסדר. כבר בתחילת ההגדה, מחברי ההגדה שחררו ספויילר; תמצית של כל העלילה. את הסדר אנחנו פותחים בסדרת הכרזות תמוהות , "הא לחמא ענייא – זהו לחם העוני אותו אכלו אבותינו במצרים, אנחנו מתחילים בהכרזה היסטורית- קולינרית, ואז, כל דכפין יתא ויאכול – כל רעב יבוא לאכול איתנו, אנחנו מממשיכים בעמדה מוסרית – חברתית, כל דצריך יתא ויפסח כל מי שצריך מוזמן לחגוג איתנו את הפסח. השנה השתא – השנה אנחנו כאן אבל בשנה הבאה נשב בירושלים, מכריזים על חזון לאומי גאופוליטי.
מה הקשר בין ההכרזות הללו ומה המקום שלהם בתחילת ההגדה? אם תרצו מדובר בתמצות מזהיר של הרעיונות שהעלנו כאן, שהם בעצם כל הסיפור כולו. זה לחם העוני שאכלנו במצרים, אנחנו מצהירים, אבל מה הזיכרון הזה אומר לנו? מה הוא מחייב אותנו? איזה פשר הסבל והשעבוד הנורא שחוו אבותינו מקבל על ידי ההקפדה של התנזרות מהפיתה וההיצמדות למאכל העבדים הזה?
הפשר הוא המחויבות לערכים היהודים, הערבות ההדדית, החמלה, מוסר העבדים המפורסם, שבאים לידי ביטוי בהזמנה של כולם לארוחת ליל הסדר – כל מי שנזקק, כל מי שרעב. אם זה מה שנעשה, אם נזכור מאיפה הגענו ונעמוד בסטנדרטים המוסריים לאומיים הללו, אם נשמר את המשמעות של היותנו עם מובחן, שיש לו יעוד וחזון לאומי נזכה לגאולה, נזכה להגיע מתי שהוא לירושלים, לממש את החלומות הלאומיים שהחזיקנו בהם לאורך אלפי השנים הללו שבין ההתחלה שלנו בסיני לסיום בירושלים.
פסח כשר, מחובר ושמח
הכותב הוא מדריך טיולים לציבור החרדי
