כבר עם פרוץ מגפת הקורונה חלחלה ההבנה שמידת השליטה בגבולות המדינה, קרי באלו שעוברים דרכם – תהיה קריטית להצלחה או לכשלון בהתמודדות עמה.
לישראל שער כניסה ויציאה מרכזי: נמל התעופה בן גוריון. במשך קרוב לשנה וחצי, עד לסוף 2021, תנועת הנוסעים שעברה דרכו הייתה מצומצמת.
אלא שמאז, בישראל, כמו בחלק ממדינות העולם – חל שינוי בנושא זה. תיירים נכנסים, טיסות יוצאות, ובפסח הזה לדוגמה, מספר הישראלים שיטוסו לחו״ל דומה לזה של 2019. מדיניות הבידודים לחוזרים מחו״ל הותאמה לשלבי המגפה השונים: שבועיים, עשרה ימים, שבוע, קיצור לשלושה ימים למחוסנים בלבד – וכן הלאה.
בסוף ספטמבר 21׳ הוחלט כי הבידוד למחוסנים יקוצר ל-24 שעות מהנחיתה או לחלופין עד לקבלת תוצאה שלילית מבדיקת PCR המבוצעת עם הנחיתה בישראל, לכולם. מאז הנוהל הורחב והוא תקף גם ללא מחוסנים.
באותה התקופה, הוחלט כי במסגרת אכיפת הנוהל תחנת הרכבת והאוטובוס בשדה התעופה לא יעלו נוסעים, אלא רק יורידו אותם. כך, על כלל המבודדים היה להגיע למקום הבידוד באמצעות מונית, נהג או בן משפחה.
אלא שכעת, אנחנו מפרסמים שהנוהל השתנה באופן גורף: במסמך שהוציא משרד הבריאות נכתב כי לנוחתים מותר לחזור לביתם בתחבורה ציבורית – ברכבת, באוטובוס או בטיסה פנימית. התחבורה הציבורית בנתב״ג שבה לפעילות מלאה. כך למעשה, הבידוד חסר ערך: הנוחתים מבלים שעות ארוכות באוטובוס הצפוף או ברכבת הסגורה, ובמידה והם מאומתים – הם עלולים להדביק את חבריהם לנסיעה.
וזו לא הבעיה היחידה: וריאנטים חדשים מתפתחים כל העת בחו״ל. רק השבוע הודיע ארגון הבריאות העולמי על שניים חדשים. במידה ויתגלה וריאנט מדבק חדש, האם נוכל להגיד שנעשה הכל על מנת לעצור אותו? האם לא עדיף לשלוט בו בצורה אדוקה יותר, ולא לתת לו להתפשט עוד?
במשרד הבריאות בחרו שלא להסביר את ההגיון האפידמיולוגי של הנוהל המוזכר. במידה ויחליטו אחרת, נפרסם את לשון תגובתם המלאה.
