"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:
(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;
(2) הסתה לגזענות;
(3) תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל."
הסעיף הנ"ל לחוק יסוד הכנסת, נראה לכאורה מובן מאליו – הרי לא יתכן שמדינה דמוקרטית תאפשר לגורמים אשר עוינים אותה, לנצל את כללי המשחק הדמוקרטים על מנת להחריבה מבפנים. זהו בעצם עקרון היסוד שנקרא בפי רבים: דמוקרטיה מתגוננת, והוא מיושם באמצעות חוקים ותקנות במדינות דמוקרטיות רבות. היכולת לנצל זכויות יסוד כמו חופש ההתאגדות, חופש הביטוי והזכות להיבחר לפרלמנט, בכדי לאיים על עצם קיום המדינה או על אופייה, נלמדת באינספור אירועים לאורך ההיסטוריה של הדמוקרטיות והרפובליקות השונות. גם במדינת ישראל, לכאורה, ניתן ביטוי לחשש הזה, בסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת.
אלא שלאורך השנים נוצר מצב שבו הסעיף הנ"ל נאכף באופן חד-צדדי ואף מנוצל על מנת להדיר אזרחים יהודים בלבד, המחזיקים בעמדות השייכות לאגף מסוים מאד בפוליטיקה הישראלית. כך אירע עם פסילתם ד"ר מיכאל בן-ארי במהלך הבחירות לכנסת ה-21 וכך אירע גם עם פסילתם של ברוך מרזל ובנצי גופשטיין במהלך הבחירות לכנסת ה-22. אפשר להסכים או לא להסכים עם עמדת האחרונים, אך איני יודע מי יוכל להוכיח כי מישהו מהם מאיים על קיומה או על אופייה של מדינת ישראל.
מנגד, חשוב להראות מי לא נפסל ע"י מערכת המשפט, אציין רשימה חלקית: עזמי בשארה שנחשד בריגול עבור חיזבאללה ונמלט מהארץ, חנין זועבי שהשתתפה במשט המרמרה ביחד עם מחבלים מארגון IHH שהיכו וניסו לרצוח חיילים במהלך ההשתלטות על הספינה, סאמי אבו-שחאדה שביטא את רצונו בראיון לרדיו 103 להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה לצד מדינה פלסטינית (ביחד עם כל מפלגת בל"ד), אחמד טיבי שנאם ברמאללה כי "אין ערך נעלה יותר מאשר השהאדה. השהיד הוא אשר פורץ את הדרך ומשרטט בדמו את הדרך לחירות ולשחרור".
בקיצור, הבנתם – כל אלו לא מאיימים על אופייה וקיומה של המדינה אליבא דבית המשפט.
עודה ממריד את ערביי ישראל: "השליכו את הנשק בפניהם"
בימים אלו הסערה התורנית סובבת סביב דבריו של יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה אשר קורא באופן גלוי לערבים, בדואים ודרוזים המשרתים בצה"ל ובשאר כוחות היבטחון "לזרוק ליהודים את הנשק בפרצוף" ולא לשרת ב"כוחות הכיבוש". אבל האם מדובר על הפתעה? האם לא ידענו כי אלו הן העמדות של חברי הרשימה המשותפת? האם היינו זקוקים לעוד אמירה מסיתה או התבטאות אנטי-ישראלית כדי להבין מה מתחולל בקרבנו?
נחזור חזרה להתחלה, איימן עודה אינו הבעיה, הוא רק אחד מתסמינה – היום זה הוא, מחר זה ח"כ אחר. כיום, הלכה למעשה, סעיף 7א הפך לאות מתה מבחינת חברי הכנסת הערבים, ומנגד קרדום לחפור בו על מנת לשלול את מועמדותם של אנשי ימין הרדיקלי. כל עוד זהו המצב, הרי שלא מדובר רק על סעיף שאינו רלוונטי, אלא על סעיף מפלה של ממש.
ניתן בהחלט להתווכח על היותם של אנשי ימין אלו ואחרים ראויים להתמודד לכנסת ישראל, אם כי אני איני שותף לדעה הזו, אך לכל הפחות אין שום דרך לתרץ או להסביר כיצד אזרחים ערביים אשר חותרים הן באמירותיהם והן במעשיהם לשלילת קיומה של המדינה, דווקא כן מקבלים את היכולת להיבחר לכנסת ולהשפיע על חיי מיליוני אזרחים.
אם כן, הבעיה האמיתית ברורה, לא חבר כנסת ערבי תומך טרור כזה או אחר, אלא בית המשפט העליון והמערכת המשפטית כולה אשר מרוקנת את החוק מתוכן ומאפשרת לתופעה המזעזעת של חברי כנסת אנטי ישראלית החותרים תחת קיום המדינה, להימשך. הגיע הזמן להביט לבעיה בעיניים, ולדרוש מראשי מערכת המשפט לעשות את מלאכתם וליישם את סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, באופן הולם.
הכותב הוא רכז הפעילים הארצי של תנועת "אם-תרצו"
