אזרחי ישראל ההמומים שפשפו ביום רביעי האחרון את עניהם. לא הפיגוע בתל אביב גרם להם לעמוד המומים מול המרקע, לזה לצערנו החברה הישראלית כבר התרגלה, פעם בתל אביב ופעם בבאר שבע. הטרור תמיד היכה בנו בכל מקום ואתר ואל מראות הטרור כבר התרגלנו.
אלא שהפעם, מה שהיה שונה זה המראה המרצד ממסכי הטלוויזיה של לוחמי יחידות העילית של צה"ל רצים ברחובות תל אביב באקדחים שלופים, מראה לא שגרתי בהתחשב בעובדה שהמקום הטבעי של יחידות אלה הוא בשטחים מהם יוצאים הפיגועים ולא בשטחים אליו מגיעים המפגעים. וכך, במציאות הישראלית הלא נורמאלית מצא עצמו האזרח הישראלי בתל אביב עומד רגע אחד מול חייל פיקוד העורף, שפוף וחסר מוטיבציה שאוחז במטוש המכוון לאף של האזרח בעמדות בדיקת קורונה – לחייל מחטיבת הקומנדו זקוף, דרוך ואוחז בנשק מאובזר המכוון לעבר דלפקי בר בניסיון לאתר מחבלים הרצים בין המסעדות והפאבים של תל אביב כשצלמי פאפרצי נועזים לא פחות מנסים לתעד מבעד לכתף הלוחם את רגע המפגש עם המחבל ששיבש את סוף השבוע התל אביבי.
איך הגענו למצב כזה? שאל בליין תל אביבי שהתראיין לאחד מערוצי הטלוויזיה הרבים שהיו במקום, נדמה שהשאלה המתבקשת היא איך לא הגענו למצב כזה עד כה ?! היה רק עניין של זמן עד עד שנלחם על הבית ועל הבר השכונתי הסמוך לבית. כי כאשר לא משמרים את המומונט ההתקפי לאורך זמן ופועלים בעומק האויב באופן מתמשך ועקבי ללא פשרות חזקה עלינו שנעבור לעסוק בהגנה ועיקר המאמצים יושקעו בבלימת הטרור על זרועותיו משלחיו ומשולחיו העוסקים כל העת בניסיון לזרוע פחד ואימה במרכז הכובד של האוכלוסיה.
אז האם הגיע העת לצאת למבצע חומת מגן 2 פרו? נדמה שהתשובה כבר ברורה לכל. עדיף מאוחר מאשר מאוחר יותר…
1+אז מה הפך את מבצע "חומת מגן" למבצע ששינה ועיצב את המציאות הביטחונית לכזאת שגזרה על מדינת ישראל שנים של שקט יחסי יותר מאשר כל מבצע אחר? מדוע חומת מגן צרובה היטב בתודעת הישראלים ובעיקר של המפקדים הוותיקים כמבצע מוצלח שנתן מענה אפקטיבי לטרור יותר מאשר כל הקלה, סיוע או מחווה ישראלית לפלסטינים ולרשות הפלסטינית?!
נהוג לחשוב ולומר כי מבצע "חומת מגן" הוחלט ע"י הדרג המדיני בעקבות הפיגוע במלון פארק בו נרצחו 30 ישראלים שעה שסעדו את ארוחת החג, אך האמת היא שהיציאה למבצע התקבלה ע"י האזרחים בביתם, בסלון מול מרקע הטלויזיה כאשר מציאות חייהם הפכה להיות בלתי נסבלת, זה החל בהפרות סדר בשטחי יהודה ושומרון, התדרדר לפיגועים קשים ורצחניים שיצאו משטחי A לעבר מדינת ישראל, למסעדות, לברים, למלונות ואף אך תוך הבתים.
פיגוע רדף פיגוע, שעה שצה"ל עומד מנגד כמו שוער כדורגל העומד בשער ומנסה לעצור עשרות כדורים שנבעטים אליו במקביל. התסכול של מפקדי צה"ל באותם הימים הלך וגבר, במקום לעסוק בהתקפה מצאו עצמם חיילי צה"ל מפטרלים בקניון ממילא בירושלים וברחובות תל אביב. במקום לממש את העיקרון המלחמה השלישי של צה"ל: "יוזמה והתקפיות" דבקה המערכת הפוליטית בעיקרון השמיני: "אבטחה" אליו התלוו מעת לעת חיסולים ממוקדים אשר הם לבדם לא הועילו מלבד חילופי גברא מהירים בצמרת הפיקוד של ארגוני הטרור. וברגע אחד הסמוך גם הוא לחג הפסח, החליטו אזרחי ישראל כי לא עוד והם רוצים לראות את חיילי צה"ל במחנות הפליטים ולא במדרגות הנעות של הקניונים.
1+נדמה כי גם הפצפיסטים המובהקים ביותר חשים כיום כי המציאות אליה הגענו היא בלתי נסבלת וכי ההגנה הטובה ביותר איננה הגנה כפי שטען לאחרונה מפקד בכיר בצה"ל אלא התקפה! התקפה המשלבת גם במאמצים הגנתיים. הטיב לתאר זאת עפר שלח במאמר בו כתב: "אחרי 'חומת מגן' אמרו אנשי תנזים לחוקריהם מהשב"כ, שעד שלא נתקלו בחיילי צה"ל פנים אל פנים לא הייתה להם תחושה אמיתית של עוצמת ישראל. הפצצות ממטוסים נתפסו בעיניהם לא רק כהוכחה שהישראלים חוששים להילחם, אלא כפחדנות.
הסופר וילאם ארתור וורד אמר כי: "הפסימיסטים מתלוננים על הרוח, האופטימיסטים מחכים שהיא תשתנה, הריאליסטים משנים את כיוון המפרש". אל לנו לקבל את המצב הקיים ולחכות עד שתגדיש הסאה. יש לפגוע בכל מחבל ובשולחיו ולהשיג ניצחון ברור בכל מקום ובכל זמן. ההנחה מובילה להזנחה. ההנחת הביטחון בידי הרשות הפלסטינית כמדיניות הובילה לההזנחה של הערים הפלסטיניות ואפשרה לארגוני הטרור לחזור ולצמוח בתוכן.
ניצחון הטרור אינו מושג סובייקטיבי, ניצחון היה וחייב להישאר מושג אובייקטיבי בו על צה"ל להשיג הישג ברור שאינו נספר בנקודות אלא בהכרעה ברורה ולא מתפשרת. התנאי הבסיסי להשגת ניצחון, מתחיל וישמר אך ורק בחופש פעולה של צה"ל בכל מקום וזמן.
הכותב הוא סא"ל במיל' ומזכיר תנועת הביטחוניסטים, לשעבר קצין מבצעים מיוחדים וקצין המבצעים של אוגדת יהודה ושומרון
