ילד בלונדיני קטן, בגיל של הבן שלי, חייך ללא הפסקה בידי אימו שהחזיקה אותו ודמעות זולגות מעיניה, הם עברו את מעבר הגבול פלנקה בין אוקראינה למולדובה, האבא נשאר מאחור האמא ושני ילדיה ברחו מן המלחמה והתופת. כמה דקות אחריהם הגיעה אשה בת 83 עם שקים בידיה, מתנשפת בכבדות מחפשת כסא וכוס מים, היא ברחה הבוקר מחרקוב מההפצצות, יש לה נכדים בישראל אבל היא רוצה להגיע לבן שלה בספרד, עוד דרך ארוכה לפניה, ומעברי הגבול ומחנות. הפליטים מלאים בסיפורים, באנשים עם לבבות שבורים, בכאב בלתי נתפס.
ויש את המלאכים, את ויקי מכפר יובל שעזבה את המשפחה והעבודה והגיעה לסייע לפליטים, את אמיר השף מרמות שהגיע להכין עשרות אלפי מנות לגבול ולמחנות, את דוד ומושיקו ועוד עשרות ישראלים מתנדבי ארגון איחוד הצלה וארגונים נוספים שעזבו את המשרד בהייטק, הורידו את גלימת עורכי הדין ובאו בהתנדבות לתת יד, ככה פשוט.
ויש את הסטודנטים הישראלים לרפואה במולדובה ששבוע הבא יש להם מבחן גדול ונרתמו עם חיוך גדול לעמוד ולסייע בגבול. ואת שליחי חב"ד המדהימים ששיכנו פליטים בביתם, והביאו תרופות וחיתולים ומטרנה, ואת הרב זלצמן ואנשי הקהילה היהודית שהוציאו הון מכיסם ופועלים במסירות רבה להוציא יהודים מאוקראינה, לדאוג להם כל הדרך ארצה, ואת לאון השגריר היקר ואנשיו שלא נחים ומסייע ככל הניתן.
אנשים עם לב זהב, ואלו הפנים היפות של הארץ, של העם שלנו.
אבל יש את המדינה, מכל הפגישות והסיורים במחנות ובגבול יש מסקנה אחת ברורה – מדינת ישראל לא עושה מספיק כדי להעלות את היהודים ארצה.
חסר כח אדם בשגרירות, שני קונסולים לא יכולים לבד לאשר עליה לאלפי המחכים.
אין כוחות בשטח, במחנות שייחבקו את הפליטים ויעודדו אותם לעלות לארץ.
חשוב להבין, מדינות שונות באירופה פותחות את הדלת בצורה הרבה יותר אדיבה כלפיהם, גרמניה לדוגמא מעניקה כספים וכניסה ישירה ליהודים, מצאנו בשטח פליטים רבים שגרמניה קורצת להם יותר מישראל. אין מספיק סיוע של המדינה במחנות, עיקר העזרה החל ממקום הלינה, אוכל, סיוע רפואי וכו מתבסס ברובו על ידי ארגוני חברה אזרחית, קהילה יהודית מקומית, שליחי חב"ד ומתנדבים. מדובר על הוצאות של מיליונים שנופלים על כתפי האנשים בשטח.
מדינת ישראל לא מסייעת ואף מקשה בבירוקרטיה. יש עוד כשלים רבים בתיאומים ופערים עמוקים כואבים גם בקליטתם בארץ בחבילות הסיוע ועוד. המדינה יכולה לעשות עוד המון.
הסיבה לאזלת היד נעוצה בבילבול ערכי זועק שצריך לשים על השולחן. ממשלת ישראל מפחדת לומר את הדבר הכל כך פשוט וכל כך ציוני. אנחנו מדינת היהודים והעלאת כמה שיותר יהודים ארצה זו משימה לאומית. אנחנו כואבים על כל פליט ונסייע להם בשטח ככל יכולתינו אבל את הגויים נכוון לארצות העולם ואת היהודים נחבק באהבה אלינו הביתה.
אכן, יש מקרים הומניטריים יוצאי דופן שעלינו לקבל, אבל כאמירה עקרונית המצב הנוכחי בו רוב מהעולים הם גויים ורק מיעוט מהם יהודים הוא אות קלון ציוני.
כשלא נתבייש לומר לאחינו היהודים – בואו הביתה, נשקיע את המשאבים הדרושים הן בגבולות ובמחנות והן בקליטתם בארץ, רק אז נדע שעמדנו בחובתינו המוסרית והלאומית.
בידינו הדבר.
הכותב הוא מנכ"ל מפלגת 'הציונות הדתית'
