הפער בין האולפנים לכיכר המרכזית בלביב, אוקראינה, די גדול.
והפעם אני לא מדבר על האזעקות שנשמעו כאן בכל שעתיים, או על זרם הפליטים הפוטוגני שממשיך להגיע לכאן; אלא על חלקה של ישראל במלחמה.
מצד אחד, אומרים לנו באר כי ישראל היא שחקן משמעותי בזירת המו"מ בין רוסיה לאוקראינה. מצד שני, ממשיכים לספר לנו על ההשלכות הבלתי נגמרות של האינטרס הישראלי, שהוא לשמור על קשר יציב עם המערב ועם רוסיה בו זמנית. המשימה הזו מורכבת. מספרים לנו. העולם בוחן כל צעד שלנו, כל סנקציה, וכל פירור דיפלומטי שאנחנו נושפים לכיוונה של אוקראינה.
ההנהגה האוקראינית הריחה את הרצון של ראש הממשלה לבסס את הלגיטמיות הבינלאומית שלו כפוליטיקאי ממולח והגון. אפשר גם לקשר זאת לרצון של בנט להתחמק מסוגיות הפנים הבוערות, באמתלה של ניהול מו"מ בינלאומי רגיש במיוחד.
וכך, שמענו על פגישת בנט- פוטין בקרמלין. ועל שיחת הטלפון שקיים עם זלנסקי, נשיא אוקראינה. ועל מערכת היחסים המורכבת עם נשיא רוסיה, ועם שגריר אוקראינה בישראל, ועם שרי החוץ של המדינות, וראשי העיריות, ואולי תכף נקרא פרשנויות עומק מקבילות על החשיבות האסטרטגית בשימור הקשר עם ראש הקתדרה לכדרות ארמותרפית במוסקבה.
בשורה התחתונה, כל זה לא משנה. מדוע? הפליטים האוקראינים בשטח, התושבים – לא רואים את ישראל בסכסוך. הפלישה הרוסית לשטחם גזלה מהם בית, ילדים, רכוש, יציבות, חיים. הכל השתנה. השאלה האם ישראל מקבלת את ההשוואה לשואה או למה יש עדיין טיסות בין נמל התעופה בן גוריון לרוסיה לא מעניינת להם את קצה הזרת.
"מי זה בנט?" שאל אותי דמיטרי, פליט מחארקיב. "ישראל לא קשורה למלחמה הזו" הוא הוסיף. "אין לי מושג מה הממשלה שלכם עשתה, כל עוד אתם לא תומכים בפוטין ועוזרים לנו – תודה" אמרה לי אלינה. שניהם פליטים.
אין עוררין על כך כי במידה ויושג שלום בתיווכו של ראש הממשלה תהיה זו תעודת הצלחה עבורו. אבל לא פחות חשוב מכך – אני מציע לנסות ולהבין, האם כל האירוע הזה הוא יח"צ המנסה לקרוץ למנהיגי העולם, ללא אף הצלחה פרקטית ועם שימוש ציני בכאבם של יותר מ-40 מיליון אוקראינים שסובלים.
