זה היה כמו מבצע נועז.
החלטתי שאני מגיעה הכי קרוב לביתו של הרב, להרגיש מקרוב את ההלוויה ולא דרך מסכים.
מסתבר שזה היה מאתגר מכפי שחשבתי וכך גיליתי בבני ברק מעברים תת קרקעיים, אלפי מחלקי מים, רחובות שחורים, גדרות דוקרניים, עגלות נטושות.
בסופו של דבר מצאתי מנוח מתחת עמודי בניין שידע ימים טובים יותר, בקרן רחובות רשב"ם וחזון איש.
ואז ברגע אחד סוריאליסטי, אלפי אנשים השתתקו ונדחסו לדבוקה אחת, והמיטה עברה בדרכה לבית העלמין.
דמעתי שם עם כולם.
עם הנער עם הראסטות שבכה את נשמתו ואשה אחת צעירה שבכתה בקול שוטרים חובשי כיפה שניכר בהם ההלם ועוד אלפי אלפי בני אדם שחשו את האבידה הפרטית – כללית שלהם.
סמול טוק עם נשים אקראיות שעמדו לידי לימד אותי שכולם חושבים דבר אחד.
איך ממשיכים מכאן?
אוף כמה זכרונות יש לי מהבית הפשוט פשוט הזה, באפי עדיין עומד ריח התבשילים של הרבנית וריח האתרוגים הרבים ששימשו נשים בלידתן.
לא הולכים ללדת בלי אתרוג שרב חיים ברך עליו.
זוכרת את הלידה של הדס שלי, הכל נתקע מעבר למה שתוכנן וטרם קבלנו אישור מבית הרב לזירוז.
והלחץ…
ואז הגיע שליח ספיישל עם חתיכה מהאתרוג שהרב ברך עליו ויכולתי ללכת ללדת בשקט.
מסתבר שהאתרוג עבד יותר מדי והתפתחה לידה מהירה בלי אפידורל.
מיליון ספורי מופת הסתובבו סביב הבית על ילדים שנולדו שלא בדרך הטבע, על זוגות שנושעו, אבל הגדלות שלו היתה דווקא בדברים הקטנים.
חופשי הגיעו אנשים לרב ולרבנית וביקשו ברכות על זוטות וכולם התקבלו יפה.
זוטות?
לא מזמן ביקשתי מרב חיים ברכה על הבן שלי שיעבור טסט על רכב פרטי וזה בדיוק היופי, כי הרב בירך והילד עבר!
משהו אחד לא אוכל לשכוח, את השיחה שלי עם לימור חברתי החילונית.
הזמן: הקורונה בשיא פריחתה, הסיטואציה: רב חיים קנייבסקי הורה לישיבות והת"תים להמשיך ללמוד.
לימור חברתי היקרה טענה לי בתוקף על הפקרת הילדים וסכנת נפשות של ממש ואני לעומתה התעקשתי: "רב חיים אמר לשלוח וזה בדיוק מה שאני עושה, שולחת".
היא כעסה עליי ממש, אבל אחר כך במחשבה נוספת קבלתי ממנה משפט שצרוב לי היטב:" עכשיו אני מבינה שאנחנו 2 מקבילים שלא ייפגשו לעולם, אבל זה בדיוק היופי והשוני, ההתעקשות שלך וההקשבה לרב למרות שאת פתוחה ומודרנית זה נפלא בעיניי". ובזה נסתם הגולל על הוויכוח הזה.
כי זה תמצית החיים האלה וכוחו של הרב
המילה שלו שנאמרה בצמצום ולא תמיד באופן ברור היתה קודש.
מחד ההוראות יצאו מביתו חותכות ומצד שני הוא המשיך עם תלמודו כאילו העולם הזה לא נוגע בו בכלל.
ועל זה הכאב.
נלקח מאיתנו ספר תורה , סורק אנושי שהיה מונח בכל מקום ומקום בתורה ובגמרא, בעל פה ובכתב.
הכאב הוא על היין שהיה עד לכל כך הרבה סיומי מסכת והתייתם עכשיו.
נותרנו דור יתום,
המכתש שנפער ענק ואין מי שימלא את החלל הזה –
תרתי משמע.
הכותבת היא בלוגרית, אשת שיווק ופרסום מלווה עסקית ומרצה
