טוב לא אשקר ולא אכחש, זה היה ידוע. כולנו ידענו שמה שקורה בבתי הכלא לאסירים הבטחוניים הוא בלאגן אחד גדול. אובדן דרך מוסרית וליגיטימציה בפועל לפעולות טרור. אני חושב שאם נוציא לפועל סקר, נגלה רוב גדול של ישראלים החושבים שהמצב שם חייב להשתנות.
הולך שם בלאגן כבר אמרנו? יופי. עד התחקיר שפורסם שלשום בערוץ 14 אפשר היה לקרוא למצב הזה בלאגן, לאחריו, זה כבר מחדל ופצצה מתקתקת שמישהו חייב לקחת עליו אחריות ומוטב כבר עכשיו.
הנה אני מסביר: עזבו את זה שהסוהרים מתים מפחד ומדברים בפנים מוסתרות, קול מטושטש ואני מקווה שלא העבירו אותם לחו"ל כאמצעי הגנה. הם מפחדים כי הם יודעים כמה הארגון (קרי; שב"ס) שומר על המצב וכמה הוא בעצמו עומד חדל אישים מול ההתנהלות הזו שהיא תוצר של כאוס משך שנים ארוכות. עזבו את זה שסוף סוף קיבלנו הצצה אמיתית אל מה שמתחולל שם. להסכמים, לשתיקות, ליכולת הבלתי מוגבלת של האסירים הבטחוניים שרצחו את ילדינו, בנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו הורינו וסבינו. כן, אני כותב ומפרט כי מסתבר שקצין המודיעין של הכלא כנראה שכח את הפרטים האיזוטריים האלו (בציניות עצובה כן?).
בשם הרצון לסדר ושקט תעשייתי, נרקמה לה מערכת שלמה של דילים. מארג שלם של תן וקח, אולי בעצם רק של קח הכל ואל תעשה בלאגן. אויבינו צוחקים עלינו אומרים הסוהרים, והבדיחה על חשבוננו. חמש פיתות ליום למחבל! זה ההסכם של שב"ס עם הנהלת המחבלים בכלא! יש למשל עשרות אלפי ילדים בישראל שאוכלים אולי פיתה אחת או שתיים לכל היותר והיו כלכך שמחים לעוד ביטחון תזונתי אבל המחבלים היקרים נמצאים בטופ פריורטי. סופר בתחקיר על העברות סוהרים מאגף לאגף בעקבות דרישת המחבלים משום שאותם סוהרים סך הכל ממלאים את תפקידם בלי לחטוא. זה הזוי כלכך שבכלל צריך להסביר את זה.
הסוהרים שוברים שתיקה: החיים הטובים של המחבלים בכלא הישראלי
צריך להבין שמדינת ישראל פועלת לפי שתי אמנות בינלאומיות לגבי הטיפול באסירים בטחוניים. שתי האמנות הללו רחוקות שנות אור מההתנהגות בפועל של קברניטי הכלא מול המחבלים הכלואים שם. אין דמיון אפילו בין המינימום שהאמנה מחייבת לבין ההטבות המפליגות שהם מקבלים. "בשר מספר 4, בשר מספר 8. העברות, הכנסת חפצים, בישולים באגף" ועוד ועוד. כל אלה הם מותרות שאסור לתת להם. אני אפילו לא מדבר על הבושה והכלימה של "כיפים והסתחבקויות" בין הסוהרים למחבלים. מה שקורה פה הוא מדרון של אובדן דרך, מוסרי וערכי. איזה פנים יש לאותם אנשים כשהם עומדים ביום הזיכרון לחללי המלחמות, הפיגועים ואירועי הטרור? איך הם ישנים בלילה אחרי מתן יחס מפנק כזה לאלה שגדעו חיים באחת. ללא שמץ של חרטה. הם גאים במעשיהם אותם מחבלים ארורים, ואנחנו משתפים איתם פעולה. כמו אומרים להם "ברוכים הבאים לקייטנה, נעשה הכל כדי להנעים לכם את השהייה".
אם קראתם עד כאן, אספר לכם שמשפט אחד תפס אותי במיוחד. מספר אותו אחד הסוהרים בטשטוש קול, הוא אומר שהמגנומטר שאיתו בודקים אם למחבלים הכלואים יש חפצי ברזל (להלן; כלי נשק), אותו מכשיר שנועד להציל את חיי הסוהרים כלל לא עובד. למה? כי עושים להם את החיים קלים, כי זה חלק מהסכם השתיקה של האסירים מול הכלא. עוד הוא מוסיף כי "אחר כך מתפלאים שסוהרים נדקרים". אתם מבינים שבשם הרצון לשקט מפקירים את חיי הסוהרים? כמה וכמה סוהרים נדקרו ונפצעו על ידי התנפלות של אסיר בטחוני. עכשיו כשברור שהשב"ס מעלים עין מיכולות התחמשות של אותם אסירים מחבלים, לא חובה לזעזע כאן את אמות הסיפים?
המדינה רעשה על סרסור בסוהרות (בצדק כמובן). דובר על הפקרת גופן בצורה מינית. אתמול קיבלנו עדות מכלי ראשון על הפקרת גופם של הסוהרים במובן הפיזי הכי פשוט. חיי הסוהרים בסכנה. מתי יבינו בדרג הפיקודי והפוליטי שנדרש שינוי דחוף? כשסוהר יאבד את חייו? כשמחבל ירצח איש צוות? מדינת ישראל היא כנראה אלופת העולם בללמוד מטעויות רק אחרי שהן מתרחשות, הבעיה היא שהמחדל הזה עוד יעלה בחיי אדם, וזו, כבר תהיה טעות אחת יותר מדי.
קובי דהן הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה ומייסד עמותת 'וזכרת' לזכרון השואה ומלחמות ישראל
