הימים היו ימי סוף שנת 1948. כ-5 חודשים אחרי הכרזת העצמאות. הצבא המצרי שהגיע כבר כמעט עד אשדוד, החל לאבד מהישגיו ולאט לאט נדחק חזרה לכיוון עזה. אחרי שחרור אשדוד, הגיעו כוחותינו למג'דל, ופגשו את העיר ריקה מצבא המצרי, ואת תושביה הערבים שקיבלו אותם בשמחה.
לפיקוד על העיר מונה עשהאל צוקרמן, עסקן ציוני מהאזור ואיש גדרה, אשר עסק במהלך חייו בגאולת קרקעות בסביבת הדרום. כח המפקדה התיישב באחד ממבניה העתיקים של העיר והחל לנהל משם את העניינים.
באחד הימים ניגשה אותה קשישה ערבית וביקשה לדבר עימו. הסיפור שלה השאיר את כולם פעורי פה ומזילי דמעה…
"אינני ערביה… אני היהודייה היחידה של מג'דל. לפני עשרות שנים עלינו לארץ מפולין כמו רבים, אחותי ואני, כל אחת עם בעלה ומשפחתה. שני הגברים שעסקו בחייטות ובנפחות, לא מצאו עבודה במרכז הארץ והתחילו לחפש את עצמם".
"מג'דל, הייתה אחד ממרכזי התעשייה הגדולים באזור, וככה מצאנו את עצמנו עוברות לגור כאן, יהודיות יחידות בין כל האוכלוסייה. כולם קראו לנו "המוסקוביות" בגלל חזותינו הרוסית."
"בפרעות תרפ"ט עלה חשש שפורעים ימצאו גם אותנו. משפחתה של אחותי החליטה לעזוב את העיר ועלינו, הבטיחו השכנים כי ישמרו. ואכן הכל עבר בשלום. עם השנים בעלי נפטר, ובניי עזבו את המקום. וכך נשארתי היהודייה היחידה במקום"
פמליית המפקדה המופתעת התרגשה לשמוע את סיפורה של האישה. היא קיבלה דירה להשתכן בה בעיר המתחדשת ונפטרה לאחר שנים בשיבה טובה..
עוד סיפור שעלה מתחת לאבק ההסטוריה.
עד כאן להיום, חודש אדר שמח, שבת שלום, אביתר ליכטמן, מורה דרך ומרצה
