לפני 24 שעות, הכיוון המסתמן של המלחמה היה די ברור. אי אפשר היה להתעלם ממנו.
תמונות הלוויין של שיירות המשוריינים שעשו דרכן מרוסיה לקייב, ספינות המלחמה ששטו לכיוון אודסה ומריופול ועליהן גדודים, יחד עם כוונות בלארוס להצטרף למלחמה והפגזות חסרות תקדים על חארקיב, גרמו להבנה ברורה: רוסיה איבדה את הסבלנות.
באוקראינה מתחילה להיות תחושה אחרת, של חציית גבול נוספת. כאילו שהפלישה עצמה לא הספיקה, כעת זה כבר לא צבא מול צבא, אומרים לי. יש כאן שלב אחד קדימה – צבא מול מדינה, אזרחים, וסמלי תרבות.
היום הותקף מגדל הטלוייזיה בקייב. חמישה אזרחים נהרגו, נזק רב נגרם למקום ושידורי הטלוויזיה האוקראינית שובשו. במקביל, הופגז בניין מושל חארקיב, ונגרם לו נזק רב. ואם זה לא מספיק – כפרים במחוז דונייצק, ואלו המכתרים את קייב וחארקיב מצפון – נמחקו כמעט כליל.
התקווה הגדולה ביותר של הפליטים האוקראינים היא הבית שמחכה להם שם, והשלטון הדמוקרטי, המערבי והריבוני שנהוג במדינתם. כעת, מתחיל לחלחל אליהם הפחד הבא: ייתכן והבית שלהם נהרס, ולא מן הנמנע שהמקומות השורשיים במולדת שלהם שמחברים אותם לקרקע הופגזו.
לכאורה, זה לא היה אמור להיות כך. בתחילת המלחמה, דיברו פוטין וגנרליו על 'מטרות צבאיות בלבד'. אלא שמשהו השתנה. אולי זו העקשנות של הצבא האוקראיני, ייתכן וזו התמיכה הבינלאומית שהרגיזה את פוטין. אבל המלחמה הפכה מניסיון לרסק את ההנהגה והשלטון באוקראינה לכזו שבאה להעביר מסר גם לתושבים ולאזרחי העולם.
האוקראינים לא צריכים חקירה של בית הדין הבינלאומי בהאג בשביל להבין מה קרה למדינתם. התמונות של השכונה שלהם בחארקיב שנהרסה, הסיפורים של קרובי משפחתם שנשארו מאחור – מספיקים להם.
והתסכול ממדינות העולם גובר. השגרירים האוקראינים מתחילים לבקר את ההחלטה הגלובלית הגורפת שלא להתערב בלחימה עצמה. וכשזה נוגע לישראל, הביקורת נוגעת גם לחוסר הרצון שלנו לסייע בתחמושת, ובציוד לחימה, לאור המורכבות הדיפלומטית.
כאמור, הלילה הקודם הוגדר כ'דרמטי' והוא אכן היה כזה. לא רק דרמטי, אלא כזה שסימל שינוי כיוון במלחמה הזו. וכן, יהיה קשה למצוא סופרלטיב אחר לטובת הגדרת הלילה הזה.
