כבר ראיתי את שלטי הענק של הקמפיין הזה ברחובות, את המודעות בעיתונים, ואת פעילי השמאל הקיצוני מגיעים באוטובוסים לייצר פרובוקציות בשערי הישובים. אבל מה שראיתי וחוויתי ביום רביעי האחרון בוועדת החוקה של הכנסת היה הרבה יותר מזה: יו"ר הועדה, ח"כ גלעד קריב ממפלגת העבודה ומהתנועה הרפורמית, הושיב מולו סוללה של קציני צה"ל ומשטרה, ופשוט נזף בהם על שאינם פועלים בנחישות רבה יותר כנגד "אלימות המתנחלים", נזף ואף דרש תשובות בכתב על התנהלותם הכושלת, בעיניו.
במקביל, היו"ר הנכבד, שחברותו בקואליציית בנט-לפיד-עבאס הקנתה לו את ניהול הועדה החשובה הזו, זימן לדיון סוללה של ארגוני שמאל קיצוני, כאלה שמתוקצבים ע"י אותו האיחוד-האירופי ושאר מדינות זרות, ואיפשר להם להשתלח בקציני צה"ל והמשטרה, ולהטיף להם שעליהם לנהוג לפי קוד-ההפעלה של אותו קמפיין (כדי לאזן את התמונה איפשר יו"ר הועדה גם לשי גליק מארגון "בצלמו" להירשם ברשימת הדוברים, אבל מיקם אותו בסוף הרשימה, כך שהדיון הסתיים בלא שגליק הספיק לומר מילה).
לדיון המזעזע הזה נסעתי מביתי בחברון, על הכביש בו נזרקו בליל אמש לא פחות מ 6 בקבוקי תבערה. כמובן, שבקבוקי תבערה אלה לא עניינו איש, כי בחסדי ה' אף אחד לא נפגע מהם, ולכן הם נרשמו ביומני המבצעים כ"א"נ, א"נ" – כלומר: אין נזק, אין נפגעים, אפשר לחזל"ש, בסך הכל כלב נשך אדם, זה לא חדשות בכלל. רק תודות לאלישע בן קימון, כתב ידיעות אחרונות, ניתן להבחין שדוקא יש נזק ויש נפגעים: "זינוק בפניות למרכזי חוסן מצד נפגעי טרור האבנים ביו"ש" – זעקה הכותרת של אלישע באותו בוקר – "יש השלכות נפשיות קשות מעבר לצלקת". אבל את ח"כ קריב זה לא מעניין, הוא דורש בתוקף, בתוקף מעמדו כיו"ר הועדה, שצה"ל יקצה יותר מאמצים לטיפול ב"אלימות המתנחלים", מאשר להגנה על אותם מתנחלים מפני הטרור המתמשך הזה.
מה שעשה גלעד קריב בוועדה שבראשותו, האופן בו גייס את כל יכולותיו כיו"ר ועדה כדי להכווין את צה"ל והמשטרה לפעול לפי החליל האולטרא-שמאלני שלו – היה פשוט אחד השיאים של מימוש הקמפיין האנטישמי של האיחוד האירופי.
מה ניתן לעשות אל מול הלחץ הבלתי-הוגן והמסוכן הזה שהוא מפעיל על סוללת הקצינים שנאלצת לשבת מולו ולספוג את שבט-לשונו?
עשיתי כמיטב יכולתי: ראשית, הסברתי לקציני צה"ל והמשטרה, שיו"ר הועדה רחוק מלשקף את עמדת רוב הציבור, כי הוא יושב על כסאו אך ורק כתוצאה של מוטציה, שמאפשרת לשמאל הקיצוני להיות בשלטון, ללא שום קשר או הלימה לרצון הבוחר. שנית, הכנסתי קצת פרופורציות לדיון תוך שאני מזכירה את בקבוקי התבערה "שלנו", ואת נסיון הרצח של משפחת ישובייב בשכונת שמעון הצדיק.
אחר כך, דרשתי גם אני לקבל תשובות, רק בכיוון ההפוך: תשובות על ההחלטה הדראקונית של צוות שוסטר (הצוות שמינה בני גנץ לטפל ב"אלימות המתנחלים") להרוס 5 בתים בגבעת רונן שבשומרון סתם כך, כצעד ענישה קולקטיבי, חסר כל בסיס חוקי. גם הצעתי לנציגי צה"ל והמשטרה לבטל את ההחלטה הנואלת הזו.
אבל עיקר מאמצי בדיון הזה הופנו כלפי ח"כ אחר שהשתתף בו, ח"כ שבזכותו גלעד קריב מחזיק בתואר "יו"ר ועדת החוקה" ומסוגל לעולל ולחולל את הדיון הנורא הזה – ידידי ח"כ ניר אורבך, יו"ר ועדת הכנסת. אותו ניר אורבך שהתחייב, במכתב רשמי מטעמו כי "כל עוד חברים בקואליציה פוגעים בי ובציבור אותו אני מייצג, אני לא מתכוון להיות שותף בשום יוזמה או חקיקה מצידם.
אני עוקב בדאגה אחר הודעות מסיתות של חברים בקואליציה, שמטרתן להכתים ולפגוע בציבור המתיישבים היקר שנשלח כחוק ע"י ממשלות ישראל ליישב את ארץ ישראל, בו בזמן שטרור פלסטיני פושה ברחבי יהודה ושומרון, ושיגרת חייהם של מאות אלפי מתיישבים מופרת" – אח, איזה מילים כדורבנות! "מעתה ואילך" – המשיך וכתב ניר לפני חודשיים – "כל הצעת חוק שתעלה מצד חברי הכנסת הללו, לא תקודם על ידי בוועדת הכנסת".
מכתב יפה כל כך, מרגש ומעורר תקוה, חבל רק שבחודשיים שחלפו מאז שהוא נכתב ופורסם, הוא לא מומש אפילו פעם אחת.
הצעתי לניר, שיפעל סוף סוף. שיוציא לפועל את האיום המופיע במכתבו, ופשוט יעכב את הצעות החוק של גלעד קריב בוועדת הכנסת. לא צריך בשביל זה לפרק את הקואליציה, רק לעשות שריר קטן, להפעיל מעט מהכוח שמעמדו המיוחד של ניר מאפשר לו, כדי שגלעד קריב יבין שקידום הקמפיין האנטישמי של האיחוד האירופי – זה לא כל כך משתלם, ויכול אפילו להזיק לו. הרי ניר ישב אתי בוועדה, וחווה כמוני את מכבש-הלחצים שהפעיל קריב כלפי כוחות הבטחון.
וראו זה פלא: ניר אורבך שמע את דברי. יצא מאולם ועדת החוקה, עלה שתי קומות למעלה, לאולם שלו – אולם ועדת הכנסת, ו… קידם חוק של גלעד קריב. יאמר לזכותו של חברי שמחה רוטמן, שהוא טרח להגיע לדיון של ניר בועדת הכנסת, וניסה לשכנע אותו להימנע מהצבעה, לתקוע את החוק של קריב, כפי שהתחייב במכתבו. לשווא.
שלל התירוצים וההסברים שהשמיע ניר אורבך באוזני שמחה רוטמן רגע לפני שקידם את החוק של גלעד קריב, הזכירו לי יותר מכל את דברי רש"י בפרשת השבוע על המסלול שעבר אהרן הכהן בדרך אל חטא העגל: "אמר אהרן בליבו: הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבוא משה" – כך מסביר רש"י את החלטתו של אהרן לבקש מהעם את הזהב ממנו נעשה העגל. את יצירת העגל עצמו מסביר רש"י: "ואשליכהו באש – ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויצא". על המילים "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו" אומר רש"י: "דברים הרבה ראה אהרן: ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו… ועוד ראה ואמר: מוטב שיתלה בי הסרחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר: אם הם בונים את המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא", ועל השלב בו אהרן מכריז "חג לה' מחר" מסביר רש"י: "חג לה' – בליבו היה לשמים, בטוח היה שיבוא משה ויעבדו את המקום" ולכן אמר "מחר – ולא היום".
כל ההסברים, כל ההתפתלויות, כל החששות והפחדים, כל הנסיונות למצוא דרכים עקיפות, לשתף פעולה עם החוטאים ועם זאת לייצר עיכובים, כל הנסיונות לטשטש ולהחליק את המציאות הקשה, כל התקוות שאולי הכל בסוף יסתדר ולכן אפשר להמשיך ולא חייבים לחתוך, או להתעמת עם מובילי החטא – כל אלה מתנפצים אל הזעקה הנוראה היוצאת מפיו של משה רבנו: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה?!" – חטא העגל הוא קו שבר אמוני היסטורי, שאחריו שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה יכול להיות, ושאת תוצאותיו ומחירו האיום אנו משלמים עד עצם היום הזה: "אין פורענות באה על ישראל, שאין בה קצת מפרעון עוון העגל.
אני כותבת את הדברים בכאב גדול. כגודל השמחה ששמחתי כשקראתי את מכתבו היפה והראוי של ניר, כך גודל האכזבה שאני מתאכזבת בכל שבוע בו חבריו לקואליציה ממשיכים לפעול נגדנו באופן כל כך בוטה ומזיק, והמכתב הזה ממשיך להיות מונח כאות מתה, כאבן שאין לה הופכין.
ועם זאת, אני כותבת גם בלב מלא תקוה. תקוה שמעורר בי הציבור הנפלא שלנו, אותו ציבור נפלא שניר מזכיר במכתבו, ציבור עם חזון גדול וכוחות עצומים, עם אמונה יוקדת ומסירות אין קץ, ציבור שיש לו דרך, ושאינו מתבלבל בדרך. השבוע נצא, בע"ה למפקד גדול של הציבור הזה ועבורו, ואני בטוחה שההתגייסות למפקד תהיה רחבה, התגייסות שנותנת תקוה.
