בשבת הקרובה, יא באדר, יחול יום פטירתו של הרב יוסף חיים דוד אזולאי, החיד"א.
החיד"א נולד בירושלים ולמד מחכמיה, אך עזב אותה לטובת מינויו כשד"ר למען הקהילות בארץ ישראל. כך הסתובב בעולם ונפגש עם מנהגים, מנהיגים ותלמידי חכמים שונים. הוא העלה על הכתב את מסעותיו ומפגשיו עם קהילות ותלמידי החכמים, ותיעד את מחקריו על חכמי הדורות בספר היסטורי מרתק שנקרא 'שם הגדולים'.
שמו של החיד"א נקשר לשנת השמיטה בזכות חידה היסטורית מרתקת: לפני כ-400 שנה בעיר הקודש צפת התקיים אחד מהוויכוחים הסוערים והממושכים בין חכמיה.
מדובר על המחלוקת בין הרב יוסף קארו, ה'בית יוסף', והרב משה מטראני (המבי"ט), מחלוקת שארכה עשרות שנים, והדיה השאירו חותם הלכתי עד עצם היום הזה. באותה תקופה התגבשה הקהילה היהודית בצפת, ממגורשי ספרד שעלו לארץ, ונתקלו לראשונה בשאלות רבות הקשורות למצוות התלויות בארץ, שלפתע הפכו למעשיות מתמיד. חכמי צפת חשו שעליהם מוטלת האחריות לקבוע את ההלכה והמנהג במצוות התלויות בארץ, הלכות ומנהגים ששנים רבות לא התממשו.
כשהגיעה שנת השמיטה פרצה מחלוקת בנוגע למקור היבול המרכזי באותה התקופה: יבול הגויים שחיו בסביבה. לדעת ה'בית יוסף' בעלותו של הגוי על הקרקע מפקיעה ממנה את דיני השמיטה ולכן בפירות אלו אין קדושת שביעית ויש להפריש מהם תרומות ומעשרות. ואילו לדעת המבי"ט, קדושת הארץ עומדת בעינה גם כשהקרקע בבעלות גוי, בקרקע זו יש לקיים את כל דיני השמיטה וגם בפירות הגדלים בה יש קדושת שביעית, ואין להפריש מהם תרומות ומעשרות ככל פירות השמיטה.
כיצד הוכרעה המחלוקת בין חכמי צפת?
כאן מגיעה מחלוקת היסטורית גדולה. לפי עדותו של הרב אלעזר אזכרי, שחי באותם הימים בצפת, ה'בית יוסף' בעצמו חזר בו והודה שההלכה כשיטת המבי"ט. עדותו אינה מתיישבת עם מכתב מסתורי שמופיע בתוך השו"ת שכתב הבית יוסף, 'אבקת רוכל'. במכתב מעיד ה'בית יוסף' שבשנת השמיטה ה'של"ד, השמיטה האחרונה לחייו, לא זו בלבד שעדיין הוא מחזיק בדעתו, אלא אף חכמי צפת כולם התכנסו והכריזו שההלכה כמותו, וקבעו חרם על כל מי שינהג באופן שונה.
כיצד ניתן ליישב את העדויות ההיסטוריות הסותרות? את הפתרון לחידה מספק לנו החיד"א.
בספרו 'ברכי יוסף' על ה'שולחן ערוך' הוא מתמודד עם טענות אלו, לדבריו ברור מעבר לכל ספק שה'בית יוסף' לא חזר בו כלל, לטענתו בעת שה'בית יוסף' שכב על ערש דווי אירע מחטף, ואז "גברה יד הרב המבי"ט שלא בידיעת מרן ז"ל שהיה בדבקי מיתה, והנהיג שלא לעשר… אבל לא שמרן ז"ל נמצא במעמדם וביטל דעתו או חזר והודה להם… ולכל הדברות ידענו נאמנה כי דעת מרן מתחילה ועד סוף כרבני ירושלם ת"ו לעשר".
הרב נתנאל אוירבך הוא חבר מכון התורה והארץ.
