מונולוג שפורסם היום בדף הפייסבוק של האיגוד הישראלי לרפואה פנימית, מגולל את תקופת הקורונה בבתי החולים מעיניה של ד"ר גילת שנהב, מומחית ברפואה פנימית מזה 22 שנה. המונולוג הוא אחד מתוך סדרת מונולוגים שמפרסם האיגוד. כך כתבה:
"השבוע לפני שנתיים שמענו על הישראלים הראשונים באוניית הדיאמונד פרינסס, שנדבקו בנגיף המסתורי. מי חשב אז שבמהלך שנתיים לאחר מכן, נעבור 5 גלי תחלואה, נדבר על מחלקות קורונה רבות, ושאהיה מנהלת של אחת מהן.
"זוכרת את חולה 1 ואת חולה 42, וחולה 174, וזוכרת שבסביבות 200, הפסקנו לספור. בגל הראשון כולו, עם הסגר, שזכור לכולנו, היו בארץ מעט יותר מ- 16 אלף חולים, מה שהיום אנו מכנים: 'מאומתים'. מי חשב אז, שבגל החמישי, נדבר בטבעיות על למעלה מ- 100 אלף מאומתים ביום?!
"למדנו המון בשנתיים אלו. אין היום כמעט מהדורת חדשות, שבה השדרנים לא מדקלמים בטבעיות מושגים מעולמות הרפואה, כמו: וירוס, אנטיגן, נוגדן, מקדם הדבקה ועוד. ומה אני למדתי מהקורונה? למדתי על המטופלים: שהם מפחדים למות, אבל עוד יותר מזה, מפחדים לסבול. למדתי על המשפחות: כמה קשה ומדאיג להיות מרחוק.
"למדתי על ההנהגה, שאמנם אינה מחוברת תמיד לשטח, אבל כשצריך, ואם יש רצון, נמצאים התקציבים, ובן לילה נעשים במערכת שינויים. ההתנהלות הזו גם לימדה אותי שאין הצדקה לכך שהזקנה מהפנימית תמשיך לשכב במסדרון.
"ואחרי שנתיים קשות, מרתקות ומשמעותיות, בעיקר למדתי, שהחולים שלי זקוקים לרופאה חרוצה, שלמרות העומס והעייפות, תמשיך לחייך אליהם מבעד למסיכה ותניח יד מרגיעה על כתף. כי עבורם, ששוכבים במיטת בית החולים בדד ובפחד, רגעים אלו של אנושיות – הם כל ההבדל".
ד"ר גילת שנהב היא רופאה כבר 22 שנים, מומחית ברפואה פנימית.
