"ביום 6 באוגוסט 1984 יצא משה לחופשה לביתו, נפגש עם חברתו וליווה אותה אל ביתה בטבריה, בשעות הערב חזר באוטובוס שנסע מטבריה לתל-אביב. בתחנת בית ליד ירד מהאוטובוס ועקבותיו נעלמו. כעבור ארבעה ימים – בי"ב באב תשמ"ד (10.8.1984), נמצאה גופתו וסימני חבלה בראשו. בחזהו היה נקב של כדור חודר. חקירת המשטרה הצבאית וכוחות-הביטחון העלתה שמשה נחטף ונרצח בידי מחבלים תושבי המדינה מבקה-אל-גרביה. בן 19 היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות".
זהו משה תמם, חלל צבא הגנה לישראל, שלנצח יישאר בן 19. אחייניתו, אורטל תמם, הייתה אחת מהפעילות במחאה על שחרור המחבלים בעסקת שליט לפני כעשור. כעת, היא חושפת סיפור מטלטל בכל קנה מידה, על יונתן פולארד, המרגל היהודי-אמריקאי שבימים אלו יושב שבעה על אשתו אסתר שהלכה לעולמה בשבוע שעבר.
בפוסט שהעלתה לחשבון הפייסבוק שלה, סיפרה תמם באריכות על תקופת שחרור המחבלים בפעימות, ועל הקשר של פולארד לפעימה הרביעית. "אין הרבה אנשים כאלה או רגעים כאלה, אז אשתף במשהו ששתקתי לגביו (לבקשת המעורבים) שנים" כתבה תמם בראשית הפוסט.
"שחרור אסירים בטחוניים דומה לשחרור אנסים"
"שנת 2013, הרש"פ בתיווך האמריקאים דורשים שחרור של מאות אסירים בטחונים, רבים מהם עם דם על הידיים, כ"מחווה של רצון טוב" מנתניהו. כמה זה היה נשמע לי הגיוני? כמו שחרור אנסים כמחווה לקידום הפמיניזם. הפעימה הראשונה עברה בשקט בשקט. כמעט בשתיקה. כך גם השנייה. כל כך בשקט שכבר חשבתי שאולי יש פה משהו שאני לא מבינה. אבל לא.
"לקראת הפעימה השלישית, שגזלה שינה מעיני, החלטתי שאם אני לא ישנה, אז שגם ביבי לא ישן. כך התייצבנו אני, חבר וחברה לבדנו בבלפור. תוך שעות וימים ספורים התייצבו לצידנו ארגונים ואנשים מופלאים שאמרו – עד כאן. העם התחיל להתעורר. מנושא כמעט שולי, שחרור המחבלים פתח את כל המהדורות.
"אנשים מכל הקשת הפוליטית עלו לירושלים רק כדי להביע תמיכה במאבק. המחבלים לא בודקים למה הצבענו בקלפי. אחד אנחנו עבורם, ואחד נהיה גם מולם. זה היה מטורף. רוחות של שינוי באוויר. מקבלי ההחלטות מבינים ששתי הפעימות הבאות כבר לא יעברו בשקט. הפעימה השלישית מגיעה. היא קורית, משתחררים בה מחבלים, בכאב עצום לא הצלחנו למנוע אותה. אבל האדמה רועדת.
"האמריקאים מבינים שהפעימה הרביעית, בה מחבלים עם דם על הידיים, לא יכולה לקרות באקלים הנוכחי. הם מריחים את הכשלון. אז הם שלפו את האס. האס שאינספור מנהיגים וראשי מדינות לחמו עבורו. האס שאי אפשר לומר לו לא. "תמורת שחרור הפעימה הרביעית, אנחנו נשחרר את פולארד".
"פולארד גזר על עצמו המשך מאסר לכל חייו"
"אני זוכרת את הרגע בו הבנתי בקבוצת הווטסאפ שההצעה הועברה לאדם המקורב ביותר לפולארד. זה היה הרגע בו הבנתי שאין יותר תקווה. איזה אדם, ערכי ככל שיהיה, יגיד לא לשחרור שלו עצמו, אחרי שנים בכלא? איזה אדם לא ירצה לחיות עם אשתו בארץ עבורה שילם מחיר עצום כל כך? הלכתי לבית קפה שמול בית רה"מ, הזמנתי שוקו גדול, ושתיתי את התבוסה. "לפחות פולארד יחזור הביתה" שכנעתי את עצמי. "מגיע לו ומגיע לנו. אבל למה ככה?".
"אני לא יודעת כמה זמן באמת עבר, אבל זה הרגיש המון. יש סיבה שזה היה האס האמריקאי. כי באמת, איך אפשר להגיד לו לא? ואכן, לא אמרו לו לא. הציעו לפולארד את השחרור. אבל יהונתן פולארד בעצמו, סרב. בו ביום גזר על עצמו המשך מאסר לכל חייו. כל זאת כדי שלא ישוחררו מחבלים עבור שחרורו.
"יהונתן פולארד, שהעביר את רוב שנות בגרותו בכלא הפדרלי המאובטח ביותר בארה"ב, בבדידות ותחת ההשגחה הצמודה ביותר, סרב להשתחרר כדי לא לתת לגיטימציה לעסקה שכוללת שחרור מחבלים. כי מדינת ישראל חשובה לו יותר. מה הוא כן עשה? שלח את האנשים הקרובים אליו ביותר בישראל, להפגין יחד איתנו" סיימה תמם את הסיפור המטלטל.
"כתבתי כאן לא פעם, כמה עשייה חברתית וציבורית יכולה לעיתים לגרום לאדם לאבד את האמונה בצדקת הדרך. הפוליטיקות, המשחקים, הדו פרצופיות. זה עולם קשה" כתבה תמם והוסיפה: "ואז יש רגע כזה. רגע אחד כזה. שמחבר לך את כל העולם יחד ומזכיר לך שיש אמת ויש ערכים ויש דבקות ויש אנשים שהלב שלהם גדול ממה שיכולת לדמיין. ורציתי לצעוק לו תודה בכל מקום. אבל הוא ביקש שזה יעשה בשקט. מתן בסתר גרסת האקסטרים בכלא פדרלי. רציתי להודות לו ולאסתר, הכוח המניע שלו, פעמים רבות.
"השאלה הייתה איך לומר את הלא"
"לצערי, מסיבות טכניות שהיום אוכלות אותי, זה לא קרה אלא באמצעות שליחים. כשאסתר פולארד, למרות התפילות והתחינות, נפטרה בשבוע שעבר, החלטתי שאני מגיעה להודות לה דרך יהונתן. וכך היה. עמדתי בתור ארוך ארוך ארוך. בסוף עקפתי והשתחלתי בדרך לא דרך למעגל הפנימי.
"היי יהונתן, אני אורטל, האחיינית של החייל משה תמם. באתי להגיד לך ולאסתר תודה גדולה" אמרה לו אורטל. "אני יודע טוב מאוד מי את. דעי לך, שזאת אפילו לא הייתה שאלה מבחינתנו. איך שההצעה עלתה, אסתר התקשרה אליי ושאלה "איך אתה מתכוון להגיד להם לא?" האופציה לומר כן בכלל לא הייתה על השולחן. אלא רק השאלה איך לומר את הלא" ענה יונתן.
"המשכנו לדבר מעט, כשמאחוריי מאות של אנשים, כל אחד מודה להם על דבר אחר. מטורף לגלות בכמה לבבות הזוג הזה נגע מאחורי סורג ובריח. בלתי נתפס המחיר האישי שהזוג הזה שילם למען התמורה הלאומית. הרגע המיוחד הזה היה עבורי זריקה של אמונה ושל תקווה ושל אחדות. הלוואי ויהיה גם קצת עבורכם. תודה לאישה שהקדישה את חייה לעם ישראל. תודה לך אסתר פולארד ז"ל. תהיה מנוחתך עדן".
