ארמית בעברית לדורותיה ובעברית החדשה
האֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית שבעת העתיקה שימשה כשפת הדיבור הנפוצה בארץ ישראל, בסוריה ובמסופוטמיה. השפה הארמית הגיעה לשיא פריחתה בתקופת השלטון הפרסי במזרח התיכון מהמאה ה-6 עד המאה ה-4 לפנה״ס.
הארמים היו עם נוודים שמי שהקים מספר ממלכות בסוריה ועיראק של היום. בימי שלמה (מאה ה-10 לפנה״ס) הייתה ארם דמשק הממלכה הארמית החזקה ביותר בין ממלכות ארם. גבולותיה השתרעו בין החרמון ממערב ומדבר סוריה במזרח, ובין ארם צובא מצפון וממלכת ישראל מדרום, והיא הייתה ארץ המעבר בין אשור לבין ישראל. בכל מאות שנות קיומה היו היחסים בינה לבין ישראל רעים וקשים.
הארמים השפיעו מאוד על התרבות והשפה של העמים באזורים בהם ישבו כמו האשורים, הבבלים והיהודים. בתקופת הכיבוש היווני המשיכה הארמית להיות השפה השלטת בלבנט, והשפעתה נמשכה עד הכיבוש המוסלמי של האזור במאה ה-7 לספירה. אז החלו המתאסלמים לדבר ערבית בהדרגה והארמית נשארה נחלתם של מיעוט יהודי ונוצרי.
דובר הארמית הראשון שמוזכר בתנ״ך הוא לבן הארמי שמשתמש בצירוף הארמי ״יְגַר שָׂהֲדוּתָא״ (במשמעות גַּלְעֵד) כאשר הוא כורת ברית עם יעקב: ״וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן 'יְגַר שָׂהֲדוּתָא', וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד״ (בראשית לא).
יְגַר: גל, במשמעות ערימה – ערימת אבנים. המקבילה העברית היא אגירה (הפועל אגר). שָׂהֲדוּתָא: עֵדוּת. מן השורש השמי הזה גזורה גם המילה הערבית שהיד (martyr) שמשמעותה מי שמעיד על האמונה.
מעמדה של הארמית בארץ התחזק מאוד עם העלייה מבבל בתקופת בית שני. מן הכתב הארמי, שהארמים פיתחו לצרכיהם מהכתב הפיניקי, התפתח הכתב היהודי של ימי בית שני וממנו התפתח האלפבית העברי של ימינו.
השפה הארמית השפיעה מאוד על ספרי המקרא המאוחרים שנכתבו בתקופת שלטון בבל: חוץ מספר דניאל ומספר עזרא שחלקים מהם כתובים בארמית, יש בחלקים העבריים של הספרים האלה ובספרים דברי הימים ומגילת אסתר מילים, ביטויים ומבנים תחביריים רבים שמקורם מארמית.
בספר נחמיה למשל, נמצא את הביטוי ״המלך לעולם יחיה״, שנשאל ישירות מן הביטוי הארמי ״מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי״ המופיע בספר דניאל. בספרי המקרא הקלאסיים שאין בהם השפעת הארמית נמצא במקומו את הצירוף ״יחי המלך״.
אף שרוב היהודים אינם מדברים ארמית יותר מ-1000 שנים, הארמית חיה ונושמת גם בעברית בת ימינו. בנוסף למילים וביטויים רבים שנכנסו לעברית מהשפה הארמית בימי בית שני, כשהחיו את העברית חודשו על פיה מילים רבות.
כך למשל, חידש דוד ילין את חקלאי וחקלאות מחקל(א) (שדה). הצירוף תלת-אופן חודש על פי תלת/תלתא שהמקביל לה בעברית הוא שלוש/שלושה. המילה הארקה שמשמעותה חיבור כבל חשמל לאדמה, חודשה מהמילה הארמית העתיקה ארקא שמשמעותה ארץ ומופיעה בפסוק הארמי היחיד בספר ירמיהו (ירמיהו י יא).
המילה כנופיה חודשה מכינופיא או כנופיאתא שפירושה המקורי היה חבורה, אספה, אנשים שהתקהלו. מהמילה הארמית קַיִט (קַיְטָא), שהמקבילה העברית שלה היא קיץ, נגזרה המילה קייטנה. מעניין לראות שלעונה קראו קיץ בעברית אולם לנגזרות שלה – קייטנה ועיר קיט, בחרו דווקא את הצורה הארמית.
הרבה מילים ארמיות חדרו לשפה במהלך ההיסטוריה המשותפת של השפות: הילולה, פסקה, סמטה, עובדה, סדנה, משכנתה, אסמכתה. בארמית מילים אלו הן בלשון זכר וסיומת ה-א׳ ייצגה את תווית היידוע: עובדא = המעשה. בעברית הסיומת a נתפסה כסיומת הנקבה והפכה ל-ה׳. בצורת הריבוי של מילים אלו אנו לרוב חוזרים ופוגשים את האל״ף: דוגמאות, פתקאות, קופסאות וכיו״ב.
לעברית נכנסו גם ביטויים רבים שמקורם מארמית: ״בדחילו ורחימו״ שפירושו ביראה ואהבה, בזהירות רבה. גם המילה דחליל מקורה מהפועל הארמי דְּחֵל שמשמעותו פחד, יראה. ״די לחכימא ברמיזא״ (ובר"ת המוכרים – וד"ל) שפירושו די לחכם ברמז.
המילה ״לית״ בביטויים בלית ברירה ולית דין ולית דיין היא הלחם של שתי מילים: לָא (לֹא) + אִיתַי (יש). בארמית לא קיימת המילה ״אין״ – אומרים ״לא יש״.
עובדא בארמית מציינת דבר שקרה או נעשה, התרחשות. בעברית של ימינו עובדה היא מעשה שנעשה, פעולה, מאורע שקרה, דבר של ממש. השורש עבד הארמי מקביל לעשה העברי כמאמר חז״ל כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא לְטַב עָבִיד – כל שעושה הקב״ה לטובה הוא עושה [תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס׳, ע״ב].
