"חג שלג שמח" איחל לי השכן כשחניתי אמש בפתח ביתי. "חג שלג"?!? תהיתי לעצמי, מסתבר שככה זה כשאנחנו בארצינו, בלי יותר מידי דאגות אמיתיות. הממשלה תתחלף או לא, מספר מאומתי הקורונה וכל שאר החדשות, הכל זז הצידה לכבוד השלג הירושלמי. אה, ו"בהרי המרכז" כמובן.
ובערב כשיצאתי עטוף במעיל וצעיף לבקר את סבתי ילידת ברלין איחלתי גם אני לה ״חג שלג שמח!״, החיוך המנומס שלה פתאום תפס אותי, לא לכולם שלג מזכיר ימי חופשה מהלימודים או מלחמת שלג. שלג ירושלמי ציוני גאה אינו דומה לשלג אירופאי קר שחודר לעצמות, כזה שלא נותן לך לברוח לשום מחשבה אחרת חוץ מ״האם יש סיכוי שנשרוד לראות עוד יום קיץ אחד?״
ראיתי מקרוב, פעמים רבות, את אותו השלג. אכן הייתי מצוייד במעיל עבה ולעתים אף בקפה חמים בתרמוס שמלווה אותי במסעות אל גיא ההריגה הנאצי באירופה כולה ובפולין בפרט. השלג הארור הזה היה נחלתם של רבים מבני עמינו, מעטים מהם עדיין כאן איתנו לספר, רובם כבר לא.
בשנים האחרונות זכיתי להוביל עם צוות המדריכים המדהים שלנו מסעות רבים, רובם לציבור החרדי על גווניו דבר שעד לא מזמן לא קרה, אחד השיאים היה בפרוייקט המיוחד שלנו עם עמותת ״נצח יהודה״, מסע מסובסד לפולין לבוגרי השירות החרדי בצה״ל. "עדים לנצח" נקרא הפרוייקט.
״אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח…״ שרו בוגרי השירות, ופתיתי השלג הפולני נחו בשלווה על מעיליהם, אותם פתיתי שלג שדקרו כמסמרות את סבינו וסבתותינו כאן במחנה ההשמדה אושוויץ. כל טיפת גשם וכל פתית שלג הורגשה היטב דרך כתונת הבד הבלויה שלגופם, ״ואף על פי שיתמהמה…״ מילמלו גם הם ברעד הקור.
לפני כמעט עשור התחלתי את לימודי בבית הספר לתיירות של אוניברסיטת חיפה, כשהמרצים דיברו על קרנבלים בברזיל, טיול חוף לחוף בארה״ב או חופשת סקי בהרי האלפים, ידעתי שהשליחות שלי קצת שונה, קצת פחות סוערת או קסומה, אבל משמעותית הרבה יותר.
מסעות לפולין למגזר החרדי נשמעו קצת מדכדכים לחברי לספסל הלימודים, אבל גם הם הסכימו שזה דבר שחסר כ״כ, וחשוב הרבה יותר מחופשות ביעדים אקזוטיים כאלו ואחרים.
עם השנים אנחנו כמעט ולא פוגשים את השואה, חלק כל כך משמעותי בהיסטוריה של עמינו. אם פעם השכן היה ניצול בודד, לראש הישיבה היה מבטא ליטאי כבד והדודים המבוגרים עוד השתמשו במילים בפולנית והונגרית, היום הדרך לללמוד ולהכיר את ההיסטוריה שלנו היא לראות את מה שנשאר שם באירופה שכל כך זרה לנו.
״הם דומים ליהודים שחיו כאן״ אמרה לי מגדה, פולניה בשנות התשעים לחייה, בסיור בסמטאות העיר העתיקה של קרקוב עם קבוצת בחורי ישיבה חסידיים. ״אני רואה הרבה צעירים ישראלים כאן, אבל אלו ממש דומים ליהודים שאני זוכרת״. ואני בגאוותי היהודית עניתי ״הם דומים הרבה יותר ממה שאפשר לראות״. לא רק הלבוש זהה, האמונה, סדר היום, נוסח התפילה וכל מנהגיהם דומים. וכעת הם גם מחוברים הרבה יותר לעם, לערכים ולזהות שלהם.
יום השואה הבינלאומי שחל היום, לא ישנה את סדר הלימוד בעולם הישיבות, אבל כשאברך צעיר או בת סמינר תראה ידיעה קטנה על ״יום השואה הבינלאומי״ היא תזכר במסע המיוחד שעברה בפולין עם המשפחה או החברים וכל התוכן שהיא קיבלה.
חובתנו כעם היא להזכיר לעצמנו שוב ושוב את ההסטוריה של העם שלנו, ללמוד ולהעמיק בידע על הדורות הקודמים, אלו ששרדו ואלו שלא, להיות יהודים טובים יותר ולזכור שזכינו לחיות בדור שקם על אפר בני עמינו ובזכות האמונה שלהם.
לזכור ש״חג השלג״ שלנו בירושלים בירתה הנצחית של העם היהודי, נחגג רק בזכות אותם אלו ששרדו את ״יסורי השלג״ בדורות הקודמים.
הכותב הוא אשר לייבל, מנכ"ל 'דורות' – חברה המתמחה במסעות לפולין המותאמים לציבור הדתי והחרדי.
