בשנתיים האחרונות מתמודדת מדינת ישראל עם משבר הקורונה הגלובלי, שהצליח לחצות לא רק את גבולות העולם, אלא גם את גבולות סדר העדיפויות המדיני כפי שהכרנו עד היום. נגיף הקורונה ביקש לאמת אותנו לא רק אל מול בדיקות המטושים, אלא אל מול המציאות הבלתי נתפסת שחיינו בה בקבלה והשלמה עד היום.
מציאות בה נדחסים עשרות ילדים במבנה גן קטן איננה מתקבלת על הדעת כיום מטעמים בריאותיים, אך היא פסולה גם מטעמים פדגוגיים ורגשיים, וכך הייתה גם לפני התפרצות הנגיף.
מציאות בה ילדים אינם מקבלים מענה רגשי ויחס אישי מצד הצוות החינוכי בגן, מעוררת כיום דאגות רבות לנוכח הדרדרות הילדים, בעקבות הנזקים החברתיים שזרעה הקורונה. מציאות שכזו לא הייתה הגיונית גם לפני ביקורו של הנגיף, שכן ילד זכאי ליחס וטיפוח אישי, במיוחד בגילאי הגן, על מנת לאפשר לו בסיס נכון וקרקע פוריה לצמוח לכדי אדם עצמאי ומועצם.
בעולם שהכרנו לפני הקורונה עמדו 35 ילדים ונאבקו על תשומת ליבן של שתי נשות צוות חינוכי בלבד. לא ייתכן שנמשיך כך גם בעתיד. מציאות בה הצוותים החינוכיים בגנים נתפסו כארגון שמרטפות יומיומית בחסות המדינה, אך הקורונה הבהירה לכל עד כמה משמעותיות הגננות עבור הילדים וההורים בימי הסגר הרבים שעברו על כולנו.
כיום אנו חיים "לצד הקורונה", אך מה זה אומר באמת? האם ניתן להמשיך לחיות כפי שחיינו עד היום? האם לא נלמד מטעויות העבר?
לחיות לצד הקורונה משמע ללמוד את האויב. האויב איננו בהכרח הנגיף אלא זו השאננות שמאיימת על כולנו. בעודנו מנסים להמשיך את חיינו בשגרה, אנו נתקלים במכשולים רבים העולים בדמות בידודים, מספר מאומתים, מספר החולים קשה, מקדם ההדבקה וכדומה. בניגוד לחיי השגרה שהכרנו עד היום, בפני מכשולים אלו לא נוכל להתעלם ולדלג מעליהם, כפי שעשינו עם תפקודה הלקוי של מערכת החינוך בישראל. גם אם נעלים את חובת הבידודים או נקל על מדיניות הבדיקות הביתיות, הנגיף לא יעלם יחד איתם, והוא ישאיר את אותותיו בגופינו, זקנים, צעירים וילדים כאחד.
כל עוד לא נכיר בכשלים, נלמד מהם, נפיק לקחים וננסה להבין באמת כיצד ניתן להשתפר בעתיד, לא נצליח להתגבר על המגיפה הבריאותית והחינוכית כאחד. ממש כמו האומיקרון, שעובר על הילדים כשפעת עונתית רגילה, ובסיומה מכה שוב ללא רחם בתסמונת "פימס" הידועה לשמצה, כך בסיום המגיפה ננשום לרווחה במערכת חינוך "ששרדה את הגל", אך כל הרע יהיה עוד לפנינו, מסתתר וממתין מעבר לפינה.
בינתיים, בגנים ניצבות גננות חסרות אונים מול גן עמוס ילדים ללא מסכות וחוששות לשלומן. אין לאותן גננות מענה הולם, וכפי שיש תחושת נטישה מצד מנהיגינו בקרב האזרחים, כך חשות הגננות מצד הנהגת משרד החינוך כבר לאורך שנים רבות.
המדינה מספקת "פתרון" להורים והילדים המבולבלים והמותשים. נבחרי הציבור קשובים לדעת הקהל שזועקת "די לבידודים", אך האם זה הזמן הנכון למהלך שכזה? בתשובה לשאלה זו יעידו מאות גננות שנדבקו בנגיף במסגרת עבודתן בגן. גננות שמאז ההדבקה בנגיף אינן מתפקדות כתמול שלשום. הן עייפות, כאובות וסובלות מבעיות נוירולוגיות שונות ומגוונות המיוחסות לנגיף. גננות אלה זועקות הצילו ומבקשות שייקחו גם אותן בחשבון בשיקולים הרבים העומדים בפני מקבלי ההחלטות. האם ניתן להשאירן במסגרת כל כך צפופה של ילדים נטולי מסכות ונשות צוות החשופים יחדיו בצריח? האם חלוקת בדיקות אנטיגן בחינם תציל את הגננות שטרם נדבקו מהדבקה עתידית? האם מישהו זוכר בכלל את הגננות בבואו להחליט על גורלן?
האומיקרון בשבילנו הגננות, ואולי גם בשביל רבים אחרים הוא משל להתפרקות המציאות שהכרנו עד היום. הוא המראה של כל מה שלא באמת רצינו לראות ועצמנו את ענינו למולו. הגיע הזמן להתעמת ולהתאמת עם המציאות ובשביל זה אין צורך באנטיגן או PCR, בשביל זה צריך אומץ להסתכל לכאוס בעיניים ולומר לעצמנו שמכאן נוכל רק לצמוח.
דורית חזן, יו"ר ארגון גננות מחנכות מבית ההסתדרות הלאומית
