דוגו לייטנר, יליד שנת 1930 ותושב נירג'האזה, הונגריה, חי עם משפחתו במדינה בשקט ובשלווה. בשנת 1944 חייו וחיי משפחתו השתנו מן הקצה אל הקצה: הנאצים חדרו את גבולותיה של הונגריה והוא ומשפחתו נשלחו אל גטו אושוויץ.
"עבודה במחראות – תעודת ביטוח"
כידוע, במחנה אושוויץ נידונו אנשים למוות בתאי גזים ככל שלא נחשבו יעילים: הנשים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו אל תאי הגזים והגברים נשלחו למחנות העבודה. דוגו, שהיה אז כבר בן 14 שנים, הבין שבכדי לשרוד עליו לעבוד קשה מאד.
הוא "התנדב" לחוליית ניקוי המחראות "שייסקומנדו". לדבריו "זאת הייתה העבודה הכי טובה שיכולתי לחלום עליה במחנה השמדה ולכן שרנו כל היום, זה היה סוג של תעודת ביטוח, ובתוספת אוכל שקיבלנו".
בגטו אושוויץ, שהה דוגו יחד עם מאות נערים בני גילו. הם לא עשו דבר – לא עבודות בכפייה, לא ניסויים ולא שום דבר אחר – פשוט שהו בצריף וחיכו לנס. מנגלה, שהיה עורך כל כמה חודשים אקציה (כינוי לפעולת חיסול יהודים בגרמניה) ושולח נערים אל תאי הגזים, עשה זאת באחת הפעמים גם לנער דוגו, שנשלח יחד עם מאות נערים נוספים אל תאי הגזים.
2+הצעדה האחרונה – עשרות אלפי יהודים מתו
הילדים והנערים, ששהו כחמישה חודשים באושוויץ ידעו היטב מה מחכה להם. הם קראו בקול בוכה "שמע ישראל!" אך זעקות הבכי לא הועילו להם והם הוכנסו לתאי הגזים. למרבה ההפתעה, קצין נאצי דרש להוציא 50 נערים מהתאים לצורך עבודה שצריכה להתבצע. דוגו – היה אחד מהנערים שנבחרו לעבודה וכך הוא קיבל את חייו בחזרה.
היום לפני 77 שנה, 18 לינואר 1945, הבינו הנאצים שהרוסים מתקרבים לאושוויץ. הם גמלו בליבם החלטה – אין להשאיר אף אחד בחיים. הם ריכזו את 66 אלף היהודים ששהו במחנה, והחלו להצעיד אותם בקור העז של פולין (18 מעלות מתחת לאפס!), כל זה ללא אוכל, הפסקות, מנוחה או בגדים חמים.
דוגו לייטנר בריאיון היום לטל מאיר בעכשיו 14
כך צעדו היהודים במשך שלושה ימים ברציפות. הם פחדו לעצור ולו לשנייה או לבקש מעט אוכל מהחשש שהנאצים יהרגו אותם ברגע האחרון. ואכן, עשרות אלפי יהודים החזירו את נשמתם ליוצרם בצעדה הנוראית הזאת. "הרגליים כבר הלכו באופן אוטומטי והראש שלי חשב על משהו אחר, על אוכל ועל תקווה לשרוד" מספר דוגו.
דוגו הרגיש את סיום המלחמה. הוא כבר דמיין את הלחמניות החמות שגדלות בארץ ישראל על העצים, ועל כך שיוכל לאכול מהם כמה שרק ירצה. והוא לא דמיין לשווא. דוגו שרד את הצעדה הנוראית, ולאחר השחרור עלה יחד עם אחיו לארץ ישראל.
2+"נקמה מטוגנת, טעימה ומיוחדת"
כשביקר לראשונה בשוק מחנה יהודה, ראה כדורים "עגולים, חומים שמבעבעים בשמן רותח". הוא מיד נזכר בקולה של אמו – "אלה ה'לחמניות החמות' של ארץ ישראל". דוגו רכש את הכדורים הללו, ולמעשה הייתה זו הפעם הראשונה בה הוא טעם כדורי פלאפל.
במקרה של דוגו, הביטוי "נקמה מתוקה" מקבל שינוי קל. אצלו הנקמה איננה מתוקה כלל אלא יש לה טעם מטוגן ומיוחד של פלאפל. בכל שנה, ב-18 בינואר מגיע דוגו אל הדוכן הקרוב למגוריו, שם הוא מזמין שתי מנות פלאפל, אותן הוא אוכל לשובע.
לפני מספר שנים, החליטו דוגו ובני משפחתו בשיתוף עם 'בית העדות' לא להשאיר את מסיבת הניצחון הזו רק לעצמם. הם הזמינו את עם ישראל להשתתף במסיבת חגיגת הניצחון של דוגו על הנאצים ימ"ש, ולציין את היום הזה באכילת פלאפל חם.
למבצע הזה הצטרפו ומצטרפים אלפי אנשים. מבוגרים, בני נוער, שגרירויות ועוד. מצטרף כבוד שאכל עם דוגו פלאפל לפני 3 שנים, היה נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין. לפני שנתיים היה זה הרמטכ"ל אביב כוכבי.
והיום? היום בבתי ספר רבים ואפילו במתקני הכליאה של השב"ס יגישו פלאפל רותח. עם ישראל מוזמן להצטרף ל'מבצע דוגו', ולהכין או לקנות היום מנות פלאפל חמום וטעימות לכם – ולמשפחות שלכם, ותוך כדי אכילה בהנאה אמרו: "עם ישראל חי ומבסוט ואוכל פלאפל!", כפי שאומר דוגו עצמו עד עצם היום הזה.
מתוך: עמוד הפייסבוק של נפתלי חן, הרצאות וסיורים
