חג לאילנות
רבים מכירים את ראש השנה בחודש תשרי, אבל המשנה מספרת לנו על ארבעה ראשי-שנים, כל אחד בתחום אחר. ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן.
מקובל לומר כי היה יותר הגיוני למקם את ראש השנה לאילנות באביב, כשהכל פורח והעצים נראים בשיא תפארתם. אולם בקביעת החג בחורף ישנו עומק גדול. אנחנו יודעים לעצור ולשמוח גם באמצע התהליך, ולא להמתין אך ורק לסופו. אנחנו מחנכים את עצמנו לראיה כזו שיודעת, גם כשהכל קר בחוץ, העלים נשרו ומזג האוויר קודר – שמתחת לפני השטח ישנה צמיחה גדולה, שתיכף, באביב, היא תצא לאור.
2+העבודה הצבאית היא מורכבת. לפעמים יחידה מתאמנת על מודל מבצעי מסויים, ובסוף הוא לא יוצא לפועל. ישנם חיילים שעברו הכשרה להיות לוחמים, אבל בסופו של דבר לא נדרשו להילחם במשך כל שירותם הצבאי. מבט פנימי מאמין שהדברים לא היו לחינם. אומנם כלפי חוץ לא ראינו את האימונים מגיעים לידי מימוש, אבל עצם זה שהצבא מתאמן מונע מלחמות ומאפשר שגרה בטוחה בע"ה.
כיחידה שכל מהותה היא אימונים – זוהי נקודה משמעותית עבורנו. אנחנו נדרשים לראות את התהליך כבר עכשיו, ולא להמתין לסופו. לראות את הגדלות שבכל אימון קטן, לדעת שככל שאנחנו מאתגרים ומאמנים את חיילי ומפקדי צה"ל בסדיר ובמילואים – אנחנו תורמים בפועל לניצחון במלחמה.
נטיעות
מנהג הנטיעות בט"ו בשבט אומנם חדש יחסית, אך ערכן של הנטיעות מופיע מספר פעמים במקורות חז"ל. רבן יוחנן בן זכאי היה אומר: "אם היתה הנטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי משיח בא, נטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו". אני לא חושב שצריך להסביר מה זה "לחכות למשיח", אבל אפילו במצב כזה, שהמשיח בא, לא עוצרים נטיעות באמצע. המשיח יחכה בסבלנות, ואנחנו נסיים את מה שהתחלנו.
2+אפשר להוסיף כאן רובד נוסף; קל מאוד לחכות ל"משיח", להמתין לכוח עליון שיבוא ויפתור את הבעיות, אבל רבן יוחנן בן זכאי אומר לנו להתעסק בדברים שהם תחת אחריותנו: לנטוע עצים ולשפר את המציאות שסביבנו, לא לחכות לניסים שיעשו עבורנו את העבודה.
מכיוון שאנחנו בשנת שמיטה, מן הסתם לא קיימנו השנה בצה"ל את מנהג הנטיעות והיינו צריכים למצוא דרכים נוספות לחגוג. בהתחלה תכננו לעשות "סדר ט"ו בשבט" הכולל לימוד משותף ואכילת פירות וירקות. אבל הקורונה הוסיפה לנו משתנה נוסף למשוואה ונאלצנו למצוא מתווה יצירתי. צה"ל כמו בצה"ל, נדרש לתת מענה גם כשיש אילוצים, וב"ה מצאנו פיתרון מעולה. קיימנו הרמת כוסית בפורמט מיוחד, כמובן תוך עטיית מסכות ושמירת מרחקים, כאשר בסיום הטקס כל משתתף קיבל ערכה ארוזה של פירות וירקות וחוברת מעוצבת של סדר ט"ו בשבט צה"לי.
2+דיברנו על המנהג לאכול פירות יבשים בט"ו בשבט; בעבר, כשהיינו בגלות והתגעגענו לארץ ישראל, הפירות היבשים שהובאו מארץ הקודש היוו עבורנו דרישת שלום מתוקה מהמולדת הרחוקה. אבות אבותינו אכלו את הפירות היבשים בשמחה מהולה בגעגוע, מתוך תפילה ותקווה שיום יבוא ונחזור לאכול מפירות הארץ הטובה.
זכינו היום להתהלך בארץ ישראל ולראות אותה בתפארתה. אנחנו לא נדרשים להסתפק באהבה יבשה ומצומקת, אנו יכולים לטעום את פירותה המתוקים של ארצנו ולשמוח בהם.
נתנאל אלינסון מציג נתון מעניין על שבעת המינים: התמר – מקורו באפריקה, הזית – באנטוליה, התאנה מגיעה מהמזרח הקרוב, הרימון מצפון איראן והגפן מיוון. רק החיטה – מקורה בישראל. האקלים הייחודי של ארץ ישראל מאפשר לכל העצים האלו לדור יחד בכפיפה אחת. גם אנחנו כאן, קיבוץ גלויות מכל העולם שהתכנס כאן בארץ ישראל, אנחנו יונקים מהארץ כוחות, ערכים ותעצומות ומייצרים כאן אקלים נפלא המאפשר לנו, יחד, להגשים את מטרותינו ויעדינו, לנטוע עצים למען הדורות הבאים ולכונן חברת מופת.
