הפרסום על מינויה של המג"דית לווה בכתבתו של הלל ביטון רוזן מערוץ 14, מעלה את החשד שהמינוי הוא על רקע "אפליה מגדרית מתקנת". לפי הכתבה, המג"דית המיועדת לא ביצעה תפקידי פיקוד ומטה קרביים, והועדפה על פני מפקדים אחרים רק בשל היותה אשה.
אני רוצה להדגיש: אינני מכירה את המג"דית, אינני יודעת אם המידע אודותיה נכון או לא, ולכן לא אתייחס אליה אישית, אלא רק לתופעה הרחבה, והמדאיגה מאד, במסגרתה אנו משלמים במטבע בטחוני קריטי עבור שאיפות פמיניסטיות רדיקליות.
ראשית, כמה מילים על פמיניזם:
כששואלים אותי אם אני פמיניסטית, קשה לי לענות, כי השאלה היא: פמיניזם מהו? האם אני בעד קידום נשים? – בודאי, לא רק עבורן, אלא עבור כולנו. בתחומים רבים בהן נשים יכולות לתרום ולהצליח לא פחות מגברים, ולעיתים גם יותר.
האם אני בעד אפליה מתקנת לנשים? – גם כאן, בחלק מהמקרים ודאי שכן. אי אפשר ולא נכון להעלים עין מהעובדה שנשים משתלבות פחות במרחב הציבורי עקב העובדה שהן, ורק הן, נבחרו מטבע בריאתן להרות, ללדת, ולהיניק את הדור הבא, תפקיד נפלא שהועיד להן בורא עולם, תפקיד שבעטיו הן משתלבות פחות בחיים הציבוריים מצד אחד, אבל יכולות לתרום ולהשפיע בהם רבות בהמשך חייהן מצד שני.
מפקדת גדוד קרקל המסתמנת דילגה על תפקידי ליבה
כאשה הפעילה כבר עשרות שנים בתחום הציבורי, אני יכולה להעיד שבשום תפקיד שנשאתי מעולם לא הרגשתי תקרת-זכוכית בשל היותי אשה. מצד שני, מעולם לא ניסיתי להידמות לגברים.
למה לוותר על כל הערך המוסף שאני זוכה בו בחוויות-העומק שרק אשה יכולה לחוות, משום שהקב"ה עשה אותי כרצונו? האם זה פמיניזם? אם פמיניזם הוא הכרה בערכה, יכולותיה וכשרונותיה של האשה כאדם, בזכותה ווחובתה לתרום למען הכלל את יכולותיה אלה, בצד היותה גם אם ורעיה – אז כנראה כן. אם פמיניזם הוא נסיון להשוות לחלוטין את האשה לגבר, להכניס אותה לתחרות עם גברים, ולגרום לה לוותר על החוויות המיוחדות שהקב"ה יעד לה כאשה – אז לא, תודה.
ומכאן, לצה"ל:
צה"ל הוא צבא שחייב לנצח במלחמה, בכל מלחמה, ובכל קרב. מדינת ישראל מתקיימת תחת איום קיומי, במרחב בו אויבינו חותרים להשמיד אותנו, לא פחות, ועל כן אנחנו חייבים להיות תמיד ובכל מצב יותר חזקים מהם.
הצורך הקריטי הזה נפגע עמוקות בשנים האחרונות, כתוצאה מלחץ פמיניסטי-רדיקלי לייצר בצה"ל שוויון-הזדמנויות עבור נשים, ובתפקידי לחימה דווקא. הלחץ הזה יצר בצה"ל בשלב הראשון תהליכי שילוב קיצוניים שסיכנו ופגעו קשה בבריאותן של חיילות, ובהמשך, לאחר שהנזקים הללו נחשפו, נוצר תהליך מסוכן ברמה הלאומית: תהליך של "התאמת סרגלי-המאמץ, וגם היקף הציוד האישי, ליכולות הפיזיולוגיות של החיילות, כדי לצמצם את היקף הפציעות והנכויות שלהן".
תקראו שוב את המשפט המכובס הזה: צה"ל צמצם את היכולת המבצעית שלו, כדי להצליח לקלוט חיילות בתפקידי לחימה.
תגידו, השתגענו? אנחנו מקריבים את בטחון המדינה, ואת חייהם של חיילי צה"ל על מזבח אג'נדות רדיקליות?
רק לשם השוואה הצצתי בתנאי הקבלה ליחידה 8200: הדפ"ר חייב להיות לפחות 70, הקב"א לפחות 54 – נכתב שם, ולא יתקבלו בשום אופן מלש"בים שאינם מצטיינים בתחומי המדעים המדוייקים. למה לא ינקטו גם שם אפליה מתקנת, ויגייסו ל 8200 חיילים עם מנת משכל ירודה?
בדיונים שקיימנו בשבוע שעבר בועדת החוץ והבטחון על העברת חיילים לשירות בתי הסוהר, דרשנו – חברי שלמה קרעי ואני – שחיילות לא ישלחו לשרת במתקני כליאה של מחבלים.
מיד מצאנו עצמנו תחת מתקפה של חברות כנסת מהשמאל, שדרשו גם כאן "שוויון". נדהמתי. אחרי פרשת הסרסור בסוהרות, עדין נדרש שוויון גם לתפקיד הזה?
בפרשת השבוע, וגם בפרשה שאחריה, אנו נתקלים לראשונה במונח אפליה, וכמונח חיובי דווקא: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב"; "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל-לבני ישראל דבר" – הקב"ה הוא המפלה, וכל המפרשים קובעים שהפליה זו משמעותה: הבדלה. בורא עולם מבדיל בין קבוצות שונות על רקע ההבדלים המהותיים ביניהן, במקרה של הפרשה שלנו: ההבדל בין בני ישראל למצרים.
גם אנחנו, בכל מוצאי שבת, מבדילים: בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה.
האפליה היא הבחנה, והיא כלי חשוב ולאו-דווקא פסול. "שוויון הוא יחס שווה כלפי שווים, ויחס שונה כלפי שונים, עפ"י מידת שונותם" כתב אריסטו, ובמקרה הזה הוא צדק.
נשים וגברים נבראו עם הבדלים בסיסיים ביכולות הפיזיות שלהם. אגב, לא תמיד לטובת הגברים, שגם אם יתאמצו מאד לא יצליחו לעולם להרות. התכחשות להבדל הזה היא לא פחות מטירוף מערכות, לא פחות מהפקרות.
ומה שלא פחות, ואפילו יותר חשוב מכך, הוא היחס העקרוני לצה"ל: צה"ל אינו פלטפורמה למימוש עצמי. לשם כך יש מספיק פלטפורמות אחרות. צה"ל הוא צבא העם שחייב, פשוט חייב, לנצח בכל מלחמה, בכל קרב, ובכל משימה. לכן הוא המקום בו על כל אחד לתרום את יכולותיו וכישוריו למען העם והארץ. לתרום ולא להיתרם. לפעול למען הכלל, לא למען הקידום האישי. עקרון היסוד הזה והמטרה הברורה הזו הם הבסיס ליתרון האנושי של צה"ל, ועלינו לשמור עליהם מכל משמר.
