לא, לא מדובר בכפר רג'אר. כפר אחר, בגליל המערבי העליון, חצוי אף הוא בין שטח ישראל לשטח לבנון. הכירו את הכפר עראמשה.
השם המלא למעשה הוא "ערב אל ערמאשה" מה שמרמז על היות תושביו בדואים. לפי התושבים, מקורם הוא באיזור עיראק וסוריה ומשם התגלגלו למרחבי ארץ ישראל במהלך התקופות הממלוכית-עותמאנית והתיישבו על הגבעות באיזור שבו עובר כיום הגבול בין ישראל ללבנון על רכס אדמית.
עד ובתוך ימי המנדט הבריטי נעו רועי הצאן והמשפחות בין הגבעות הלבנוניות והישראליות, כאשר קמה מדינת ישראל ועם חתימת הסכמי שביתת הנשק עם לבנון והתייצבותו היחסית של הגבול, נחלקו בני שבט עראמשה: בלבנון הם ישבו ויושבים בכפר בשם "דהיירה" צמוד (הכי צמוד שיש כמעט) לגדר הגבול, ובישראל הם ישבו לאורך התקופות במצטבר על 4 גבעות: אדמית, נואקיר, ג'ורדיח ועראמשה.
1+לאורך השנים, כדי לרכז אותם בכפר אחד, פיתחה מדינת ישראל את עראמשה, והמשפחות מ-3 הגבעות האחרות (כולם בני אותו שבט) עברו להתגורר בכפר. לצד הכפר עראמשה, יושב כיום קיבוץ אדמית, ובגבעות ג'ורדיח ונואקיר הצמודות לגבול, נמצאים בעיקר מבנים עתיקים של הכפר, לצד מספר משפחות בודדות.
משנת 1982 (מבצע של"ג) עד לנסיגה מלבנון בשנת 2000, כאשר שהו כוחות צה"ל משני צידי הגבול, יכלו התושבים לפגוש את קרוביהם בכפר הסמוך דהיירה הלבנוני. החל משנת 2000, ובהמשך עם בניית הגדר המסיבית, כמובן שהקשר הישיר כבר לא מתקיים.
1+בשנת 2006 במלחמת לבנון השניה, היה הכפר עראמשה מהראשונים לחטוף, ו-3 מבנותיו (בנות משפחה אחת) נהרגו בתקיפות של חיזבאללה.
כיום ניתן לבקר בכפר (כמובן כמו בכל מקום לאורך הגבול – אין להתקרב לגבול או לדרך המערכת) ובשרידי המבנים העתיקים בנואקיר וג'ורדיח (שימו לב המבנים לא מתוחזקים ואינם מוסדרים לביקור, לשיקולכם האישי).
עוד פינת חמד נסתרת מהעין.
אביתר ליכטמן הוא מורה דרך ומרצה.
