בזמן האחרון נעשה פופולרי לשדר כתבות על הפקרות בנגב. המסר החוזר על עצמו הוא בדרך כלל אחיד. הפשיעה נובעת מעוני והזנחה, וממילא הפתרון הוא הזרמת כספים והסדרת הישובים. אבל האמת הרבה יותר מורכבת והפתרון הרבה יותר קשה. ולתרבות הבדואית יש כאן תפקיד משמעותי.
יצאנו למסע בעקבות החוק הבדואי, חוק המדבר הפנימי המשמש את הבדואים ביום יום ושעל פיו מוסדרים חייהם באופן פנימי. הבדואים מתנהלים על פי החוק שלהם, ונמנעים מלגשת למשטרה ולהיעזר במוסדות המדינה.
"אם אני אעיד שאבו סבייח, החבר שלי, השכן שלי, הרג מישהו. אם אני אגיד אז אני במחלוקת איתו וגם הדברים יעלו עד רצח". אומר לנו מוחמד אבו פריחה, שופט במשפט השבטי מפזורת אבו קורינאת ליד דימונה. לדבריו מי שהולך להעיד למשטרה הוא בעצם בוגד. "אני אומר לך בקיצור ולעניין, בוגד".
וזו אחת מבעיות המפתח של המשטרה. היות והבדואים נמנעים משיתוף פעולה איתה, היא מתקשה לחקור, לגבות עדויות ולגבש תיקים ראייתיים. התוצאה היא שגם במקרים מובהקים של אלימות מתועדת, לעיתים קרובות תיקים נסגרים ללא כלום או בעונשים מגוחכים.
3+אני יושב עם סלמן אבו עדיסאן, מראשי הכפר ביר הדאג', שגיסו נרצח לפני כחודשיים במסגרת סכסוך משפחתי ושואל: "למה בדואים לא באים להתלונן למשטרה כשקורה רצח, כשיש אירוע, איך מצפים שהמשטרה תפתור את הבעיות האלה אם בעצם לא עובדים איתה?"
"אפשר להגיד, אולי במשפט בדואי, שאתה לא יכול להנות משני משפטים. משפט ישראלי ומשפט בדואי, אבל תמיד לא חשבו שהמשפט בבית המשפט זה יפתור את הבעיה של הסכסוך המשפחתי. הסכסוך המשפחתי, יש לנו חוקים שלנו, ששמה אנחנו פותרים אותם, ותאמין לי, פותרים הרבה בעיות החוקים שלנו. ומרתיעים, בצורה מדהימה", הוא עונה.
3+"אם נגיד מישהו ירה לך ביד, יש מחיר לירי, לכדור. יש מחיר לפציעה. יש גם מחיר, תלוי איך אתה עשית את זה, מאיפה הגעת, למה הגעת אליו, היה מוצדק או לא היה מוצדק, יש לזה הרבה משמעויות. השופטים חוקרים את זה, והבוררים, ובסוף מגיעים לתוצאה שבסוף אתה צריך לשלם קנס לזה שעשית את העברה", הוסיף.
בניגוד לאתוס המשפטי המערבי, המדגיש את האינדיבידואל ואת האחריות האישית של כל אדם למעשיו, המשפט הבדואי הוא קולקטיבי, במסגרתו לא רק האדם העבריין נושא באחריות, אלא כל משפחתו והשבט שלו.
"כל המשפחה אוספת את הכסף", מסביר אבו פריחה. "זה טוב, שירסנו אותו לא לחזור על הטעויות שהוא עשה. וזה מונע מהאדם העבריין לעשות את זממו. ואם הוא יעשה את זה עוד פעם, מנדים אותו מהמשפחה. וזה דבר גרוע מאוד".
החוק הבדואי לא תמיד עולה בקנה אחד עם חוקי המדינה. כשאני שואל על זה, אבו פריחה עונה: "אני חושב שאנחנו נמנעים מלהתנגש עם החוק הישראלי". כשאני מתעקש ומצביע על כך שבנושא נקמת דם יש התנגשות, הוא אומר "מתנגש אבל אפשר להגיד, בקטנה, לא בגדולה".
3+"אולי אחד הדברים הסמליים ביותר היא העובדה שלמוחמד אבו פריחה יש אח, אחמד, המכהן כשופט בית משפט השלום בבאר שבע. שני אחים. אחד שופט במשפט השבטי, ואחד במשפט הישראלי, והקשר ביניהם מסמל יותר מכל את המתח בין שתי מערכות החוק. כשאני שואל אותו על אחיו, האם הוא הולך למשפט הבדואי התשובה חד משמעית: "המשפחה שלו זה לא אני. זו משטרת ישראל".
המשטרה למרבה הצער משתפת פעולה עם חוקי המדבר, ולוקחת חלק פעיל בתיווך לסולחות. ובמקום להיאבק בהם, היא משתמשת בחוקי המדבר כדי לשמור על השקט.
בין חוקי המדינה לחוקי המדבר, בין שלטון החוק לחאק אל ערב, האתגר בנגב הרבה יותר עמוק, מורכב וסבוך ממה שרובנו חושבים. הבדואים לא רואים במדינה כתובת, והמדינה בחולשתה לא מצליחה להתגבר על הכוח העצום של התרבות והמסורת.
בוואקום הזה פורחים ארגוני הפשע, והחשש המתמיד המרחף מעל הכול, נטייה להקצנה פוליטית ופלסטיניזציה של הדור הצעיר.
אליהו נאווי, ראש עיריית באר שבע בשנות ה-50 תבע את המשפט המפורסם, עד גדרה יש אלוהים ויש שלטון. מגדרה עד באר שבע, יש אלוהים ואין שלטון. מדרום לבאר שבע אין אלוהים ואין שלטון. אבל נאווי טעה. מדרום לבאר שבע יש אלוהים ויש שלטון ועוד איך. שלטון החוק הבדואי. חאק אל ערב.
