ישנו חוזה בלתי כתוב בין הכוחות המזויינים של כל מדינה ריבונית לבין האזרחים שחיים בה. להבדיל ממליציות חמושות וארגוני טרור שפועלים בסביבה אזרחית אך מנותקים ממנה וממוסדותיה, כוחות מזויינים שמאורגנים ע"י מדינה מודרנית הם בשר מבשרה של החברה שחיה בה ושואבים את סמכותם מחוקים שהתקבלו ומוסדות שהוקמו על ידי האזרחים עצמם. לכן, בהיותם הזרוע הישירה של העם עצמו, שבעורקיה זורם "אותו הדם" כמו בעורקי שאר החברה, מתחייב העם בברית בלתי כתובה, להוקיר ולתמוך בצבא שמגן עליו ועל האינטרסים שלו.
אלא שהחברה הישראלית פועלת בעשורים האחרונים באופן מעט שונה, מעט הרבה. המוסדות המשפטיים של המדינה היהודית – מערכת בתי המשפט והפרקליטות (ומח"ש בתוכה) החליטו לקשור את גורלם בגורלה של "מערכת המשפט הבינלאומית", מנגנון רב-לאומי שפועל לכאורה תחת אקסיומות מעורפלות ותיאורטיות שהתקבלו לאחר מלחמת העולם השנייה, אבל בפועל משרתת אינטרסים פוליטיים שונים כמו כל מערכת אחרת שחולשת על תקציבים אדירים ושררה נחשקת.
אין הכוונה שסט ערכים בינלאומי למניעת מעשי פשע מתועבים הוא דבר שלילי או בלתי ראוי (תחת הנחה שהסט הזה אכן מכובד על ידי כל המחזיקות בו), אלא שהוא אינו בהכרח תואם את אופן ההתנהגות שעל פיה כל חברה צריכה להתנהג על מנת להגן על עצמה מפני איום שאינו מחזיק בסט הערכים הזה, ואין צורך לפרט את הקשיים הרבים כשנלחמים בחיות אדם שלא בוחלות בשום אמצעים.
אבל מערכת המשפט הישראלית, מנותקת ויומרנית כפי שהיא, אינה מתעניינת במציאות – ואת הברית שלה היא כאמור כרתה בעשורים האחרונים עם הקולגות מעבר לים, אשר בהיותם חסרי יכולת לכפות את מרותם במדינות המוצא שמהן הם באו (כמו למשל התובעת הראשית של בית הדין בהאג, פאטו בנסודה שמביאה עימה רקורד אפל מגמביה), מוצאים במדינת ישראל מגרש משחקים מהנה במיוחד לכל קפריזה משפטית שעליה הם יחליטו.
מצב העניינים הזה גרוע ביותר ומייצר ניתוק וחציצה של ממש בין החברה הישראלית, כוחות הביטחון ומערכת המשפט. מצד אחד החברה הישראלית והיהודית בפרט, תומכת בצורה כמעט בלתי מסויגת בבניה ובנותיה ששומרים על הגבולות. מהצד השני המוסדות המשפטיים של הציבור אינם נבחרים ולכן יש לדעת הקהל מעט מאד השפעה עליהם. המערכת המשפטית בתורה מרגישה מוגנת ולא מחויבת לציבור הרחב, אלא כאמור, רק לחבריהם המשפטנים שעוטים גלימות אי שם במדינות זרות. ומתוך רצון להיות "חלק מהמועדון" הם משיתים עוד ועוד גזרות משפטיות חסרות אחיזה במציאות, בטענה שהם "מגנים על הלוחמים מפני משפט בינלאומי".
מיותר לציין שהדבר היחיד שמוגן על ידי הגזרות הללו הן הקריירות של אותם משפטנים. די לנו להביא את החלטת בית המשפט הבינלאומי בהאג, בחודש מרץ האחרון, לפתוח בחקירה נגד מדינת ישראל בגין "פשעים נגד האנושות" שבוצעו לכאורה בעזרה וביו"ש החל משנת 2014, על מנת לנפץ לחלוטין את התזה שעל פיה בג"ץ או גורם כלשהו במערכת המשפט הישראלית מצליח להגן על מישהו מפני האנטישמיות הממוסדת של הארגונים הבינלאומיים.
כך או אחרת, הציבור הישראלי לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. גם אם לאורך שנות קיומה של המדינה הלכה והתבססה מערכת ממוסדת שאינה מחויבת לציבור, אין זה אומר שהציבור אינו מחויב ללוחמים וללוחמות שלו. לציבור יש עדיין כלים רבים בהם הוא יכול להשתמש, בראשם בחירה במחוקקים שבתורם יוכלו לשנות את מבנה המערכת. עד כה הדבר לא נעשה, אך מיום ליום המצב המתואר הולך ומחריף, עד כדי סיכון הכוחות בשטח שמוצאים את עצמם נלקחים לחקירה מיד בסיום אירוע מבצעי ונשקם מוחרם.
אם נחזור לנקודה ממנה התחלנו – לציבור הישראלי יש מחויבות, ברית בלתי כתובה עם כוחות הביטחון. הוא חייב להם את חייו ואת שגשוגו ובפרט את הגיבוי וההגנה שלהם הם זכאים. בעולם שבו המערכת הממוסדת והנבחרת שלו אינה מבצעת את תפקידה בעניין, חובה על הציבור לבחור נציגים שיעשו את מה שנדרש כאן ועכשיו, ואם צריך תוך כדי יציאה לרחובות. אחרת אין שום דרך לתאר את מה שקורה במדינת ישראל מאשר שיתוף פעולה שבשתיקה עם המצב הקיים.
הכותב הוא רכז פעילים ארצי בתנועת "אם-תרצו".
