על תהליך ההתקרבות של יובל דיין לאמונה כבר דובר רבות, ולכבוד הנר האחרון של חג החנוכה היא משתפת אותנו בדרך שעשתה אל עצמה ואל היהדות. מה ביקשה מול הנרות בשנה שעברה? מה גרם לה להפסיק ללכת עם מכנסיים? ואיזה מעגל היא סוגרת היום?
כך כתבה:
"הבטחתי ואני מקיימת. פוסט אישי מהעולמות שלי. בואו אליו נקיים או שתדפדפו הלאה באהבה גדולה. מבטיחה שיש בי אפס ביקורת כלפי כל מי שלא חושב כמוני! לפני כמה שנים יצא השיר 'תשאל את המים' והתנגן לו בתחנות השונות. פתאום קיבלתי טלפון מחברה רחוקה שהתנחמה בזה ש'איזה כיף שהנשמה שלך מולחנת ואני יכולה פשוט תמיד לשמוע אותה ולדעת מה עובר עליך!'. התכווצתי. הרגשתי עירומה במידה מסויימת, שלקחו לי. ששום דבר לא נשאר לי לעצמי. אז הפסקתי ללכת עם טישרטס".
"זה גם הסתדר לי טוב, סובלת מקור אז תמיד איזה גקט ג'ינס על הכתף. וככה המחשבה הזו וטיילה בי אבל לא ייחסתי לה יותר מידיי חשיבות. עברו השנים, רבדים בתוכי נבנו, הלכו והתחזקו. התחלתי עבודה פנימית אינטנסיבית, תקראו לזה חזרה בתשובה, אני יודעת שבכל בוקר אני מנסה להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי, ובכל ערב אני עושה חשבון נפש על מה שלא עלה בידי. אתם רואים בעיקר צדדים מאופרים וערוכים שלי, אבל סמכו עליי שאני יודעת להרים טונים. אבל הכי חשוב: אני בתנועה. בחגים אני הכי שמחה ובשבתות הכי רגועה. ובכלל, נהיה בי מקום".
"הרבה מושגים ישנים מתפרקים להם, ואחרים נבנים במקומם. יש גם הרבה רגעים מצחיקים ומרגשים, וצריך לאט לאט להלך בין הטיפות, לא להלחיץ את ההורים ובעיקר לחייך חזק לכולם, גם כשלעתים יש נימה לעגנית, גם כשמתחילים למלמל אחרי השירותים וכשמוסיפים ברוך ה׳ אחרי כל כמה מילים. הרצון לשמור חזק על הדבר הזה שמתחיל לנבוט בי, ומאיר אליי ומשמח אותי, אל מול הבחוץ – 'אבל פעם היית הולכת עם גינסים, מה קרה?'".
"מה חסר לך?"
"במעבר חד לנר שמיני 2020. בדיוק שנה מהיום, אני בדירה שלי ברמת השרון, שיא הקורונה. מדליקה חנוכייה לבד. אין אירועי חנוכה, אין הרבה חיכוך עם הבחוץ. מקסימום כמה זומים בנעלי בית, ומסקרה שהתעצלתי למרוח. אין הרגשה של במה, של פגישות, של פוזה! של להתנהג לפי ולהיות כמו שמצפים. יש אותי, את הנרות, וגשם חזק שמכה על החלון. שמעתי שבנר השמיני כדאי להתפלל הרבה, שזה כל העניין של חנוכה, אמרתי 'מה יש לי להפסיד, גם ככה זה רק אני והנרות פה, ואף אחד לא מקשיב, אז אבקש. ואם זה יתגשם זה לא באשמתי'".
"אז שאלתי את עצמי, 'יובל, מה את רוצה? מה חסר לך? עכשיו כשאת ככה עם עצמך בבית ואף אחד לא רואה?' ואז ביקשתי להיות צנועה. אבל באמת, באמת באמת באמת מבפנים. מהעומק של הדבר, מהלב של הגזע של ההחלטה. ביקשתי לשמור לי משהו לעצמי. ביקשתי לשמור על עצמי. עברה עליי שנה של מלא בגדים מכוערים וגדולים, כי המחשבה הראשונה של להיות צנועה זה פשוט לטשטש כל זכר למתאר גוף, של לחץ גדול מהסביבה שאהפוך למכוערת. שזהו, נגמרו החיים. אבל יש שני מלאכים שביקשו לא להיות מתוייגים, אחת תמכה מאחור ואחד מלפנים, וחברים זה קרה".
"הגשמתי! סימנתי והגעתי. לא נכנעתי לבחוץ, את היהלומים הכי יקרים שלנו אנחנו שומרים עמוק בפנים, עוטפים ומכסים. גם אם אתם לא מסכימים עם צניעות חיצונית, אני בטוחה שפנימית כולנו אוהבים. ובכלל, כשחלומות מתגשמים להם ככה, באמצע החיים זאת אחלה סיבה להגיע לעולם הזה. לכו עם הלב".
