החל מאתמול זמן קצר לאחר שפרסמתי את זהות האזרח שחיסל את המחבל בעיר העתיקה אני מקבל אין ספור טלפונים: ״למה פרסמת את שמו? הערבים יפגעו בו! למה זה טוב? תמחק את זה! המשפחה שלו מפחדת עליו ומפחדת לצאת מהבית״.
אותם פונים אנשי מערכת הביטחון הם, נבחרי ציבור מהכנסת ומחוצה לה, עיתונאים, אנשי תקשורת, אזרחים מן המניין וקרוביו.
לכולם עניתי בשאלה – איך הגענו למצב בו הוא נרדף ומתגונן כהיה פושע, ולא מתהלך בחוצות העיר כגיבור?
כמובן שמחקתי וכיבדתי. יתרה מכך פעלתי שגם הקולגות שלקחו ממני את הדיווח (חלקם ללא קרדיט, מילא) ימחקו אף הם.
אבל האכזבה והכעס נשארו, השאלה הצורמת שוב עולה גם יממה לאחר אותו פיגוע נורא – הייתכן שאזרחים נועזים מצילי חיים יחיו בארצם כנרדפים על-ידי האויב?
מערכת ביטחון שלא יודעת לקחת אזרחים אמיצים מהשורה הראשונה ולהכריז עליהם בגאון – ״מהם תראו וכן תעשו״, זקוקה לטיפול שורש ובעיקר לשינוי תפיסה מהותי מהדרג המדיני.
מספיק להתנהג כעם גולה בארצו, הגיע הזמן לזקוף ראשנו, זו ארצנו.
