לפעמים יש סרטן. הוא מתחבא, וכמו חמץ הוא הולך ומתפשט, בלי שמרגישים. כשהוא מתפרץ, זה רע מאוד וכואב ועצוב וקשה מנשוא – אבל יש בזה גם גאולה גדולה. התפרצות המחלה שעד כה התחבאה היא השלב הראשון בתהליך ארוך ומייסר וטוב של ריפוי.
מזה כמה עשורים, וביתר שאת בעשור האחרון, מקננת בציבור הדתי-לאומי מחלה. כמו וירוס או זיהום היא הגיעה מבחוץ, אבל מצאה את התנאים לשגשג בתוך הגוף, ולהתפשט לכל עבר. כוונתי למחלת היהדות הפוסטמודרנית.
זכורני, כשבנט רק עלה למגרש הפוליטי בסערה, ואני בהתלהבות רבה התפקדתי לראשונה לבית היהודי רק בשביל להצביע לו בפריימריז – ובישיבה בה למדתי (הר המור, למי ששמע עליה) הייתי היחיד בין עשרות משביתי שמחות. וכששאלתי את ראש הישיבה שאלה מתוך הלב: האם בנט פחות ירא שמים מאלו שקדמו לו? האם זקני המפד"ל לאורך עשרות שנותיה היו רבנים או אפילו סתם חרד"לים? הרב ענה לי תשובה שלא הבנתי אז – "אצלם, זו היתה חולשה. אצלו, זו האידאולוגיה". וזה כל ההבדל.
נער דתי שמתבגר אל תוך העולם המודרני נמצא בהגדרה בכף הקלע. מזה – דיבורים על קדושה, שאיפות נעלות, אידאלים חובקי עולם שעוסקים במושגים שאת רובם הגדול אינך מכיר ואינך מבין. תפילה, מאמץ ועוד מאמץ, ביטול עצמי וענווה והבנה שאיני מבין, שוב ושוב ושוב. ומזה – עולם סוער וגועש, שכל כולו ביטוי עצמי מיידי, סיפוק כל התשוקות, אני ואפסי עוד, אני מרגיש ואני חושב ואני אוכל משמע אני קיים. ומה שלא אצלי – לא רלוונטי. כל אידאל מחייב הופך לפולקלור יפה, כל מצווה הופכת לחוויה, כל תפילה לריגוש.
מה עושים?
כבר שנים יש מי שמתעלמים – מתוך חולשה או מתוך גבורה עצומה, מתוך פחד להתמודד או מתוך בחירה בעיניים פקוחות – מהעולם המודרני והזמנותיו. הם שייכים לעולם של פנים, של אמת שגדולה עליהם באלף מידות אבל הם שותים יום יום ממימיה. וכבר שנים יש מי שנוטשים את הגודל ומתמכרים לעכשיו. נהנים, מרגישים, מבינים, עצמאיים. דוחים את מה שאינו נתפס בשכלם, הולכים אחר ליבם, הרגשותיהם, גם תאוותיהם.
ויש, וזו תופעה שכנראה הרבה זמן התפתחה במעמקים ולאחרונה הפכה לנורמות לגיטימיות של ממש – את 'המחברים'. היהודים הפוסטמודרנים. אצלם התורה אינה משה אמת ותורתו אמת, אלא אגם מלא אבנים טובות שהם יכולים לקחת מלוא חופניים את מה שמתאים להם – ולהשליך מהם והלאה את היתר. הם מסירים אט-אט את הכיסויים המעיקים מראשיהם ומשערותיהן, קצת כי זה מציק ולא אופנתי וצובע אותך בחברה, ובעיקר כי הסיבה האמיתית לכיסוי הראש היא קבלת עול מלכות שמים תמידית, הידיעה שיש מעלי משהו כל הזמן, ושאני תמיד הולך וחושב קצת כפוף. הם מלאים מסירות לאידאלים שברורים להם, שמקובלים בחברה. הם נוטלים ידיים ממים קפואים במארבים ליליים בתוך בוץ, ועושים זאת מלאי רגשות אהבה למדינה וקצת טפיחה עצמית על השכם, ובזה בעיניהם הם עובדי ה'. את העמל המשעמם, האפור, חסר החן והברק של עוד רש"י ותוספות ועוד סעיף בטור הם מעולם לא הבינו, וזה גם לא כל כך הפריע להם. זה שייך לעולם ההוא, הלא רלוונטי. התורה בעיניהם מקסימה, כי יש בה רעיונות יפים כל כך. הם חושבים שהרב צבי יהודה ניבא את שחרור ירושלים יחד עם נעמי שמר, והוא נביא והיא נביאה. אבל החלקים שאוסרים ייחוד, נגיעה בין איש לאישה, הרבנים הקודרים שמדברים דברים מוזרים על זהות יהודית של מדינה, שמגינים משום מה על הרבנות הראשית – שמי שקורא ווינט ושומע גל"ץ וצופה ב-12 יודע שהיא רקובה, והרי גל"ץ ו-12 הם המבינים והקובעים..
והמחלה קיננה, ובחסד ה', היא התפרצה. בבת אחת הם הפכו מצורעים. רוב ככל הציבור הישראלי בז להם, תמה כיצד 'אנשים עם כיפה' ששרתו בסיירת מטכ"ל ובטייסות קרב הפכו לגרועים שבבוגדים, לאלו שמשמיצים יום יום את התורה ולומדיה, את כל הבארות שמהן הם שתו. כיצד הם נעשו לאלו שפתחו כמו בטרויה את שערי העיר המוגנים לרווחה בפני כל האויבים ששנים צבאו מבחוץ, ניסו להיכנס ולא הצליחו. כיצד אלו ששכבו במארבים עשרות שנים כרתו ברית עם הגרועים שבאויבי ישראל, מבית ומחוץ. כיצד דווקא מוסרי הנפש הגדולים עבור תקומת ישראל מחזירים את היהדות להתנהל כמו בגלות, קהילות-קהילות, ואפילו לא שמים לב שההוכחות וההצדקות לדרכם העקומה הם ש'בחוץ לארץ זה עובד מצויין' ו'אלפי שנים הסתדנו גם בלי זה'. כמה עצוב לשמוע את השפה שאט-אט הופכת משפה גאה, יהודית, זקופה, לשפה פוסטמודרנית מוחקת כל זקיפות, ואיך מאחורי ידי יעקב שלהם הולך ומתפתח קול שהוא קול עשיו.
בגמרא כתוב שלימוד התורה יכול להיות סם חיים, וסם מוות. נראה לי שבראי ההיסטוריה, ייזכר הדור שלנו כזה שמושגי השמאל והימין, הלאומיות והאוניברסליות, הדתיות והחילוניות – כל אלו כבר לא היו קו פרשת המים שלו. הקו החדש עבורו הוא זה שמצדו האחד נמצאים הפוסטמודרניים, אלו עם הכיפה ואלו שבלי, בנט ולפיד וסילמן וגולן ומיכאלי וכהנא, ומהצד השני עומדים כל אלו שמאמינים בנצחיות, בזהות מחייבת וקבועה, בתורה שמצוותיה רציניות וכבדות ומכבידות אבל הסרת עולן גרועה עשרת מונים.
הציבור החדש, ההולך ומתרקם, שמחבר בין גפני ודרעי לסמוטריץ ומעוז והלאה אל אמסלם ורגב ואפילו נתניהו – הוא הציבור שרוצה להיות ישראלי לא רק במובן היפה, המחליק בגרון, הגאה בסמליו ובגיבוריו ובה בעת מזניח כל מחוייבות לזהותו – אלא במובן העמוק, הלא מתפשר, המבין שמדינת ישראל מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה מדינה של יהדות פוסטמודרנית. מדינת ישראל עבורו, עבורם, היא לא פחות מיסוד כיסא ה' בעולם – גם אם אלו מילים מנותקות וגבוהות ומחייבות יותר ממה שכל אחד מבניה יכול לתפוס ולהבין. דווקא כך.
יאיר אוריאל שימש כעורך הדיגיטל בערוץ 20.
