הצעקות על האוניה חתכו את אווירת השבת המרוממת שהייתה שם עד אותו רגע. אלו עמדו מצד אחד וכעסו על הנערה שהשתמשה במסרק ביום השבת (מה שעלול להיות בעיה הלכתית), ואלו מהצד השני כעסו על אלו שכעסו על הנערה. וכך נולדה זכרון יעקב.
רגע, מה? טוב טוב, בואו נעשה סדר.
בתחילת שנת תרמ"ב – 1882, מתכנס בעיר פוקשאן שברומניה קונגרס ראשון מסוגו (הרבה זמן לפני הקונגרס הציוני הראשון) שאיחד הרבה קבוצות קטנות של "חובבי ציון" מרחבי רומניה. בסיום הקונגרס הוקם גוף (הוועד המרכזי ליישוב א"י וסוריה) שנועד להיות הזרוע הביצועית לסיוע לעלייה לארץ.
הראשונים לעלות לציון היו אנשי קהילות מוינשט (שכבר רכשו אדמות בג'עוני ליד צפת) וגאלאץ (שעוד לא ידעו להיכן ללכת וברירת המחדל הייתה להצטרף למוינשטים) ויחד, כ-50 משפחות עלו על האונייה "טטיס". ההתרגשות בנמל היציאה הייתה גדולה, כולם נופפו להם במטפחות לבנות, מברכים אותם לשלום וכנראה שבלב גם מתפללים עליהם.
אחרי מספר ימים שכללו עצירות נוספות, הצטיידות באוכל (סרדינים וזיתים משובחים אם שאלתם) אצל קהילות יהודיות בדרך, ומעבר לספינה אחרת באיסטנבול, התגלה ויכוח קשה סביב סוגיית המסרק בשבת. נערה אחת שהסתרקה, ולהט של ריב שהלך והתפתח קרעו את שתי הקהילות.
אבל כנראה שזה היה רק טריגר שהדגיש את ההבדל בין מאפייני הקהילות השונות. מיד בעצירה הבאה בביירות, כשהבינו אנשי גאלאץ שיש אדמות למכירה באיזור חיפה (אדמות זמארין) הם נפרדו לשלום…
המוינשטים עשו את דרכם יבשתית לצפת והגלאצים עשו את דרכם באונייה הבאה לחיפה, שם בסיוע הועד המרכזי, רכשו אלפי דונמים, בדרכם להקים מושבה שלימים תקרא זכרון יעקב, לתפארת מדינת רומניה וישראל. אבל את דרך החתחתים הזו, נשאיר כבר לפעם אחרת…
אביתר ליכטמן הוא מורה דרך ומרצה.
