אין כמו הבוקר שאחרי ניצחון, בעיקר כזה שמגיע אחרי תקופה ארוכה של הפסדים, סערות תקשורתיות במגרש ומחוצה לו וכמה שהגיע לנו אחרי כל מה שעברנו. כשאני אומר "עברנו" אני מתכוון לכל משפחת בית"ר ירושלים: השחקנים, הצוות, ההנהלה ומעל כולם, אנחנו האוהדים.
מה לא נאמר עלינו בשנים האחרונות? "גזענים", "אוהדי הצלחות", "הורסים את הקבוצה" ומה לא. אם להיות כנים, לעיתים חלק מהתיאורים שציינו גם היו נכונים. אבל בדבר אחד הם טעו: אנחנו לעולם אבל לעולם לא נשאיר את הקבוצה לבד. בטוב וברע, נמשיך להגיע, לעודד ולתמוך כמו שרק אנחנו יודעים, כי בית"ר זה הבית ואף אחד לא יוכל לומר לנו אחרת.
השבוע האחרון היה אחד הסוערים שאני זוכר מאז היותי ילד. כן, גם אני נחרדתי לראות את ההילוכים החוזרים של הקטטה ביציעי בלומפילד וגם אני מיהרתי להאשים קהל וארגון שלם, אבל האמת שאסור לנו ליפול למקום הזה ובעיקר אסור לנו לתת לזה במה.
3+לאף אוהד שבא לראות משחק כדורגל לא מגיע לקבל מכות ובטח שלא לאחד שמעודד את הקבוצה שלו. מי שעשו זאת היו כמה אנשים בודדים וחוליגנים שכלל לא מייצגים את אוהדי בית"ר והאמת שגם לא את כל ארגון "לה פמיליה". בתור אוהד שהגיע כבר בתור ילד לטדי (מגיל צעיר תמיד אמרו לי – אין לך ברירה) תמיד התרגשתי מתצוגות התפאורה הכי יפות בארץ, העידוד בזמנים הקשים וההתעוררות בזמן שהשחקנים שעל הדשא נראים מעט רדומים. לא ברור לי מה קרה בדרך ואיך הם הגיעו למצב כה עגום. אני מקווה מאוד שהארגון יעשה חשבון נפש, שינוי מהשורש, יוקיע מתוכו את מי שלא ראוי לייצג אותו ובעיקר מי שהורס לעצמו, לנו ולקבוצה.
3+מבחינתי טדי היה ויהיה לעד אחד המקומות הכי מרגשים בארץ ואמש אחרי הרבה זמן גם הצלחתי להרגיש את זה. כמו אז, בשנות ה-90 שהיה ברור לכל קבוצה שמגיעה לטדי שמעבר למשחק עצמו היא תצטרך להתמודד עם השחקן ה-12 וכך היה. 7,000 האוהדים שהגיעו אמש לטדי לא הפסיקו לעודד לרגע, לשמוח ולתמוך. זה הקהל האמיתי של בית"ר ירושלים.
טדי צריך להיות המקום בו החייל שחוזר מרגילה והדבר הראשון שהוא עושה זה ללכת לקנות כרטיס בשבילו ובשביל החברה כדי שתבין ממה הוא מתלהב כל-כך. טדי זה המקום שאותו אבא מחכה שהילדים קצת יגדלו כדי להביא אותם ושיבינו שבאמת מגיל צעיר אין להם ברירה. זה המקום וכך הוא צריך להיות, ללא מכות, ללא גזענות, נטו ספורט, נטו הנאה נטו אהבה. בואו, אנחנו הקבוצה של המדינה! אין סיבה שזה לא יהיה כך.
3+בסופו של דבר בית"ר זה משפחה וכמו בכל משפחה יש לפעמים ריבים ומחלוקות, אך מה שיפה זה, שאחרי כל הרעש והבלאגן, קמים למחרת בבוקר, ממשיכים בשגרה ולא משנה כמה נמוך ירדנו, אנו יודעים שתמיד יהיה לנו לאן לחזור, הביתה.
אנו גדולים יותר מכל שחקן "נשמה" שעבר במועדון, גדולים מכל בעלים שהגיע לעשות עלינו קופה ובעיקר הכי גדולים, נקודה.
ועוד מילה אחרונה על הרגע שבו הוחלף אמש שחקן הרכש החדש של בית"ר קמאסו מארה במהלך הניצחון על הפועל חיפה. מבחינתי זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר שראיתי אבל לא בגלל השחקן שראוי לשבחים, אלא בגללנו, הקהל. התרגשתי לראות יציעים שלמים עומדים, מריעים ובעיקר מאוחדים ולא משנה הסיבה, כנראה שפשוט היינו צריכים את זה, את ה-"ביחד" אחרי כל מה שעברנו (ומההכרות שלי עם בית"ר עוד נעבור). אבל אם אפשר לעצור לרגע ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו, אז מבחינתי זה היה הרגע. תודה לך בית"ר, תודה לנו האוהדים ומקווה שבעז"ה נצא מכאן לימים טובים יותר, ביחד, כי רק ככה נצליח להתגבר על כל המכשולים ולנצח.
3+