לאחר שבתחילת השבוע הקודם חשף רה"מ בנט כי לאחרונה התקיים מבצע מיוחד של אנשי המוסד במטרה לדלות מידע על הנווט רון ארד, התעורר דיון ציבורי בשאלה האם אכן היה צורך בפרסום של פרטים חשאיים אלו.
בטקסט שפירסם, התייחס יהורם גאון בביקורת לנושא ותקף את דפוס הפעולה שלדבריו הפך נפוץ יותר ויותר, בו נהוג לפרסם מידע על יחידות מיוחדות ועל פעולות סודיות – לרוב בתוכניות טלוויזיה. על דבריו של בנט, כמו גם על מידע חשאי אחר שמתפרסם מעת לעת, כתב גאון: "אני לא יכול להשתחרר מן התחושה שאנחנו מתערטלים וחושפים דברים סודיים בצורה מוגזמת אפילו מסָכנת חיים וחושפים את עצמנו לדעת בכל יום".
הטקסט המלא שכתב יהורם גאון:
קראתי בָעיתון שמטוסים יצניחו חומר עם אנטנות שיזהה מחבלים בשטח אויב, שמעתי וראיתי בטלוויזיה ראיון עם חיילת ביחידה מובחרת שיש לנו עכשיו חומרים שמזהים רטט באדמה שמזהה מנהרות – אני קורא כל יום על עוד המצאה בטחונית, על עוד מבצע עלום ואני נחרד ומתפתל, מנסה להרגיע את עצמי בכך שאולי מאחורי הדברים שמתגלים מדי יום יש מחשבה וטקטיקה – כמו רצון לזרוע פחד, ואיום סמוי.
השבוע היה זה ראש הממשלה שאמר על סוכנוֹת וסוכנִים של המוסד שעשו מבצע הירואי מעבר לגבול כדי לגלות את תעלומת הטייס רון ארד, מעיתונות זרה (שיזמנו או לא) למדנו שיחידות מובחרות עברו את הגבול ובדקו גופה וכן חטפו קצין איראני וחקרו אותו בארץ או באפריקה.
ראש הממשלה בנט מדבר על מבצע להשגת מידע על רון ארד
קרוב לודאי שאני לא מבין ומאחורי הדברים תחבולות של לוחמה פסיכולוגית כזו או אחרת, אבל אפילו שכך, אני לא יכול להשתחרר מן התחושה שאנחנו מתערטלים וחושפים דברים סודיים בצורה מוגזמת אפילו מסָכנת חיים וחושפים את עצמנו לדעת בכל יום. ומתוך רצון להָראות כמה אנחנו מוצלחים יֵצֵא שכרנו בהפסדנו. אין לך כבר יום שקט אחד בלי איזה תחקיר על הפעולה האחרונה של היחידה המיוחדת והסודית שלמפקדה קוראים ל' או ס' או ג' בצאתה לתפוס מחבלים ואתה לומד את דרך פעולתם, רואה אותם על המסך שלך בבית כמו "סינימה בלש" ביחד עם עוד צופים שיושבים בעזה ומקליטים מפנימים ולומדים.
מישהו יכול להסביר לי למה זה טוב? ולמה הצנזור בחופש כל פעם שיש כתבה כזאת? למה זה נחוץ? ועוד שבוע עובר ושוב ההתערטלות הצבאית השבועית. הפעם זו יחידה סודית אחרת כשמפקדיה, אומנם מן הגב ברוך השם, מספרים איך עברו לצד השני של הגבול, איך התחפשו למקומיים, איך נסעו שם ברכב אזרחי ואיך כמעט מעדו ויצאו משם בנס.
בסיפור טלוויזיוני מרתק אנחנו שומעים איך התאמנו ברחובות תל אביב על עוברי אורח כשהם משפריצים עליהם קולה שבארץ אויב יהיה זה רעל – במבצע שהיה עלום ושנחשף בתחקיר הטלווזיוני עד תשתיתו. וככה כל שבוע סיפור חדש כל שבוע יחידה סודית אחרת, המצאה מרתקת אחרת.
פעם רואיין איש חמאס שסיפר בגילוי לב שחצי מן המודיעין שלהם הם מקבלים בחינם מן השידורים של תחנות הטלוויזיה שלנו, חמישים אחוז מודיעין הם מקבלים מאיתנו במתנה, למה זה מגיע להם? אני מבין זמרת או זמר שיוצאים בתקליט חדש, אז הם חייבים לצורך העניין שבכתבה לספר על האבא שהתעלל, על הכדורים הפסיכיים שבלעו בילדותם, על האמא שהאכילה אותם זכוכית, על האונס וההתעללות של הדוד בגיל ארבע. זה אני מבין כי אחרת אף אחד לא יכתוב עליהם וכי זה מוכר, אבל מפקד יחידה סודית בצה"ל מה יש לו לקדם לעזאזל חוץ מהשקט והסוד והדממה?
אברהם ארנן האגדי, מייסד סיירת מטכ"ל, כשהיה נוסע לירושלים היה מודיע לפקידה שלו שהוא נוסע לחיפה כי "לא הכל צריך לדעת". באמת שלא הכל צריך לדעת, בפרקי אבות נאמר "סייג לחוכמה שתיקה", במשלי נאמר "נָצר פיו שָמר נפשו, פָשָק שפתיו מחיתה לו"(מחיתה למי שלא יודע זה הרס, זו צרה).
אז אולי קצת פחות תכניות על יחידות סודיות בשטח, אנחנו כציבור נתמודד עם היצר החושפני הזה. בקיצור אולי נשתוק קצת כי "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין". איפה חכמינו ז"ל כשצריך אותם.
