מדינת ישראל לא מעוניינת לשלם על הכשרת רופאים חדשים. זו קביעה קשה, לא נעימה לאוזן, במיוחד כשברקע יש מגיפה משתוללת. אבל אי אפשר להתחמק מהעובדות בשטח.
זה מתחיל בקבלה ללימודי הרפואה בישראל. אי אפשר להתחיל אפילו את תהליך הקבלה בלי ציון פסיכומטרי לא הגיוני (740? 750?), יחד עם בגרות של למעלה מ-100. תנאי קבלה שלא היו מביישים מסלול למיועדים לנובל. וגם אם השגת את המספרים, ייתכן וזה לא מספיק – ראיונות אישיים, דינמיקה קבוצתית- יש המון שלבים שאפשר ליפול בהם.
כמובן שרפואה היא מקצוע קריטי, וישנה חובה מוסרית לוודא שרופאי העתיד הם אנשים מוכשרים וחכמים. אבל כשמשווים את תנאי הקבלה לעולם – מצטיירת תמונה לא הגיונית. אז מה ההסבר? עלויות. המדינה משלמת על חלק נכבד מהכשרתו של כל רופא, וכל תקן לסטונדט נוסף עולה לה, והרבה.
אז מה הפתרון שהמדינה מוצאת? לעודד את הישראלים, בשקט, ללמוד בחו"ל. ישראלים רבים לומדים במוסדות מוכרים ורשמיים – בארה"ב, באיטליה – אבל גם פחות. לא מזמן הוחלט שישראל לא תקבל סטודנטים לרפואה שלמדו במוסדות מפוקפקים, בעיקר במזרח אירופה. אבל עדיין – איך אפשר להאשים את הישראלים שהחלום שלהם הוא להיות רופאים?
ומחאת המתמחים קשורה לסיפור הזה בקשר בלתי נפרד. ההתעללות במתמחים, שגורמת להם לעבוד ברציפות 26 שעות ולפגוע במטופלים – נובעת בעיקרה מסיבות תקציביות גם היא. אין כסף לתקנים חדשים למתמחים, אין כסף לסטודנטים.
כששאלנו את יו"ר ארגון המתמחים 'מרשם', ד"ר ריי ביטון, האם היא רואה קשר בין הדברים, היא השיבה – "בוודאי. אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן יד מכוונת. לא רואים אותנו משלב הקבלה ללימודים עד להתמחות."
