מור חן היא סטנדאפיסטית, שחקנית, ואושיית רשת מצליחה. כבר עשור שהיא מופיעה על במות – החל מהיותה חלק מצוותי בידור בבתי מלון באילת, ועד תכניות טלוויזיה לילדים ומבוגרים. היום (ד') היא חזרה למלון שבו הכל התחיל, סיפרה על התחושה לחזור בזמן, למה הרגישה שנכשלה בדרך ואיך הצליחה לקום בביטחון.
כך כתבה:
"לכי לצוות בידור, תפור עלייך"
"לפני 14 שנים הייתי פה בצוות בידור בתור עבודה מועדפת, הייתי קצת אבודה אחרי הצבא וגרושתו השנייה של אבא שלי (שיהיה בריא זה, מתחתן סדרתי) אמרה לי – 'לכי לצוות בידור, נראה לי תפור עלייך' (בדיעבד זה הדבר הכי נחמד שהיא עשתה למעני, וגם זה בפוקס, לדעתי סתם רצתה שאצא מהבית)".
"בתכלס לא היה לי מושג למה היא אמרה את זה כי הייתי די מופנמת עם אנשים זרים, אבל זה היה נשמע לי הרפתקאה ואמרתי יאללה ננסה. הגעתי לקורס של צוות הבידור באילת, חודש שבו אמורים לראות איך אתה עובד בקבוצה ואיך הביטחון שלך על במה, ולא השתלבתי בלשון המעטה. הייתי שתקנית ומופנמת אז הם פשוט הסיקו שאני לא חכמה (מה קשור אלוהים יודע, כמו שאתם מבינים לא היו שם מדעני אטום)".
"בקיצור, מבחינה חברתית נחלתי כישלון חרוץ, וגם על הבמה לא הרגשתי בנוח, היה לי קצת משקל עודף מהצבא (אין תיעוד לזה בתמונות פה, כנראה שכל הראיות הושמדו) והייתי בחוסר ביטחון, לא ידעתי לרקוד והקוארדינציה שלי הייתה ברצפה. כל פעם שרציתי להרגיש כמו עצמי שוב הייתי הולכת לדבר בטלפון עם חברה שלי, שאיתה הרגשתי שוב מצחיקה ומשוגעת, והביטחון היה קצת חוזר אליי".
"לא נתנו לי להופיע עם כולם על הבמה"
"אחרי חודש חילקו את כולנו למלונות והמנהל הראשי של צוות הבידור ב'ישרוטל' עשה לי שיחה, אמר שלא השתלבתי ושהוא חושב שאני לא מתאימה אבל שהמנהל של המלך שלמה, לא חשוב שמות (אור דגן), משום מה כן מאמין בי והוא גם היה היחיד שהסכים לקבל אותי לצוות שלו".
"אז נתנו לי צ׳אנס להישאר, אבל לא נתנו לי להופיע עם כולם על הבמה, אמרו שאני עדיין לא מוכנה, ושמו אותי בממלכת הילדים. לא היה אכפת לי, גם ככה לא הרגשתי בנוח על הבמה, והילדים אהבו אותי ונתנו לי מלא אהבה, וכל ערב הייתי רואה את החבר׳ה שלי מופיעים, ונהנית ומפרגנת להם למרות שהם לא היו נחמדים אליי בכלל חוץ מליבי טננבאום, שכולם אהבו אותה אז היא לא פחדה להיות נחמדה אליי ולהסתכן בחרם. היא גם הייתה מתעצבנת עליי: 'תפסיקי להחמיא להם! את מפרגנת יותר מדי!!'".
"אבל אני לא הסכמתי איתה (עד היום אני חושבת שאין דבר כזה לפרגן יותר מדי) ואחרי שלושה חודשים כאלה, באחד הערבים, במקום סנופי דיסקו שטותי העליתי הצגה מושקעת לילדים שכתבתי בעצמי, הייתי הנסיכה ואחד מהצוות הסכים לשחק את הנסיך, והמנהל הראשי במקרה ישב בלובי וראה אותי מסתבר, קרא לי לשיחה ואמר לי 'וואו, ראיתי בך צד עכשיו שלא ראיתי מקודם, זהו, את מוכנה להופעות'".
"מאותו הרגע התחלתי לקבל את כל התפקידים הראשיים, ואם אתם חושבים שזה שיפר את מעמדי החברתי אז אתם טועים – הפוך, אבל זה בהחלט היה כבוד ענקי בשבילי. אפילו שיחקתי את המלכה בהופעה בתיאטרון 'ישרוטל' בבימויו של צדי צרפתי ועם תום אבני והדס מורנו, כל הזמן הזה לא הבנתי בכלל איך ולמה, מבפנים עדיין הרגשתי קטנה (למרות שאחרי הצבא+ ארוחות במלון הייתי גדולה יופי יופי) ואז אחרי שמונה חודשים בסה"כ ב'מלך שלמה', המנהל הראשי קרא לי שוב לשיחה ואמר שכל חברי הצוות אמרו שהם לא מסתדרים איתי ושאני צריכה לחזור הביתה (לימים הסתבר שהם פשוט החליטו להעליל עליי משהו כדי שיעיפו אותי, אל תדאגו האמת יצאה לאור כעבור איזה שנה ומשהו)".
"החלטתי לקחת את עצמי בידיים"
"העיפו אותי הביתה וחזרתי מדוכאת, הרגשתי שלא מיציתי את החוויה ובעיקר – הרגשתי שנכשלתי. הייתי חודש במיטה בדיכאון ואז החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולעשות חוויה מתקנת. ירדתי שוב לאילת. הפעם החלטתי לבוא בתור המצחיקה ופשוט להיכנס לדמות של מישהי עם ביטחון, וזה עבד! השתלבתי והייתי מקובלת כמעט כמו ליבי טננבאום. הייתי שנה וחצי נוספות בצוותי בידור אחרים, 'מלכת שבא' ואחר כך 'פתאל', וחזרתי הביתה עם תחושה של ניצחון".
"למה אני מספרת לכם את כל זה? כי כמה מוזר זה היה להסתובב שוב במלון הזה, ואני בפלאשבק מטורף אל העבר. אבל הפעם, כולם מזהים אותי, אומרים לי כמה הם אוהבים אותי, מבקשים להצטלם. החיים לא מוזרים ממש? כמה מסקנות מכל זה: אף פעם אל תתנו לאנשים להגיד לכם מי אתם, אף פעם אל תוותרו, אף פעם אל תקראו פוסטים כ"כ ארוכים, והקלישאה הגדולה מכל: לפעמים כל מה שצריך זה אדם אחד שיאמין בך. ובעיקר שאתה".
