בטקסט מרגש שפירסם השחקן אביב אלוש, הוא מספר על קטע מיוחד בתפילת החג של שמחת תורה שגורם לו לבכות בכל פעם מחדש. אלוש סיפר על תחושתיו המיוחדות בזמן שבקריאת התורה מסופר על פטירתו של משה רבנו ועל הפעם בה ראה את סבו מזיל דמעות מתחת לטלית.
כך סיפר אביב אלוש:
"פרשת 'וזאת הברכה' – הפרשה האחרונה של התורה, שלעולם אנחנו קוראים אותה ביום – "שמחת תורה". אבל העניין הוא שהפרשה הזו עבורי, ואני יודע שעבור אחרים, היא אחת המרגשות והעצובות…
כמעט בכל שנה בשמחת תורה אנחנו הולכים לסבא וסבתא שלי (שיהיו בריאים ויאריכו ימים) לחגוג את החג, אבל רק לפני 13 שנים בערך התחלתי ללכת עם סבא סעדיה לתפילה מוקדם בבוקר, ובאותו יום קרה לי משהו שהוא לא היה מתוכנן בעליל.
הגענו לקראת סוף הפרשה לאחת מהסצנות המרגשות בתורה: משה רבנו עולה לבדו אל "הר נבו" רגע אחרי שנפרד מעם ישראל שנמצאים ממש בכניסה אל הארץ המובטחת, והקדוש ברוך הוא, רגע לפני מות משה נותן לו לראות בפעם האחרונה את "ארץ ישראל" מהצפון ועד הדרום לאורכה ולרוחבה – אותה הארץ שכל כך ציפה וחיכה להגיע אליה ובסוף לא זכה להיכנס אליה.
ואני פתאום שומע משמאלי את הקול של סבא סעדיה ממש נשבר מתחת לטלית ובבכי הוא קורא את הפסוקים יחד עם החזן בתימנית חנוקה… ברור שגם אני לא יכולתי לעצור את עצמי. אבל מה שהיכה בי הכי חזק זה שכבר כמעט שמונים שנה הוא קורא ושומע את אותו הטקסט ואת אותו הסיפור בלי שינויים, בלי תוספות ואפקטים מודרניים ובלי פרומואים שידביקו אותך לבינג', וזה כל פעם מחדש מצליח לגעת לו באותה נקודה פנימית שגורמת לו לבכות. אני לא אשקר ואודה שמאז גם אני בוכה כל פעם באותו פסוק… אפילו עכשיו תוך כדי הכתיבה זה בלתי נשלט ואני לא מצליח לעצור את זה.
למה? כי זה גדול מאיתנו. גדול אפילו מהסיפור שלנו. זה שייך אך ורק לנשמה שלנו, והנשמה שלנו יודעת. היא יודעת את האמת ומהאמת היא ניזונה. ואם רק נלמד ונדע להקשיב לה יותר,לקול העדין והמבשר טובות שלה, כמה בלאגנים וסיבוכים היינו חוסכים מעצמנו.
וככה, מיום פטירתו של משה רבנו ב- ז' באדר לפני 3294 שנים בדיוק, הרגע המרגש הזה עובר מאבא לבן ומסבא לנכד ונוגע תמיד באותה נקודה של געגוע לא ברור. ומתחילים מ – בראשית -שהלב ישמח ושהנשמה תשמח!".
