השבוע הארוך, שהחל ביום הכפורים והסתיים בשמחת תורה תשל"ד, היה אחד הקריטיים בתולדות עם ישראל בזמן המודרני. הוא התחיל בכישלון אדיר והסתיים במהפך. כותבי ההיסטוריה מרבים לשבח את המהפך, אבל חכם לא מכניס את עצמו לסיטואציה שהפיקח הצליח להיחלץ ממנה במחיר יקר כל כך. את הניצחון במלחמת יום הכפורים לא השיגו המפקדים הבכירים, אלא החיילים וקצינים הזוטרים.
עד היום איני מבין איך שוחררנו לביתנו ערב יום הכפורים. למרות שהיינו במפקדה במטכ"ל שעיקרה תפקוד במצב חרום. לא סופר לנו על סכנת מלחמה – ושוחררנו. שערו בנפשכם: הסוכן המצרי הבכיר כבר מסר את ההתראה למוסד, סרן סימן טוב מפיקוד דרום כבר התריע שעומדת לפרוץ מלחמה, ורוב מוחלט של סגל הקבע בצה"ל שוחרר לביתו! למלחמת יום הכפורים יצאתי איפה מהשטיבל שבו התפללתי.
קטעי זיכרונות שכתבתי על המלחמה: מוצאי הצום, ויש אתנחתא מהיום הקדוש, שקיבל עוד קדושה של מלחמת מגן על עם ישראל. עידו, מפקדי, מספר לי שכבר יש הרוגים רבים. אני מבקש שישחרר אותי ללכת לחזית. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", אני אומר לו. "שם אני נחוץ ופה המקום מתמלא בקצינים ותיקים שבאו ללא צו קריאה והם טובים ממני". עידו הגיע מהצנחנים ומבין ללבי, אבל "המפקד הודיע שאינו מוסמך לאשר את בקשתי". במשך הלילה המצאתי להם את הסיבה לשחרר אותי.
2+לימים אמר לי עידו שהוא לא האמין לסיבה אבל שיתף פעולה…
כבר לילה, אני בטרמפ לצפון לחפש יחידה שתלחם בגולן… מלר מצרף אותי לפלוגת החרמ"ש של גדוד הטנקים שלו בחטיבה של יוסי פלד. מאוחר בלילה ,ליד עין גב, מלר מכנס את סגל הפקוד שלו לנאום חייו-חיינו: "תדעו, עם ישראל מצפה שנעצור את הסורים. על הכתפיים שלנו – גורל המדינה. אם הם יצליחו לרדת, הם יגיעו לטבריה ואז לחיפה".
עם אור ראשון, בדרך למעלה, רואים את הצנחנים הסדירים יורדים מוכים. אחד תומך בחברו. כבר באותו לילה נקלענו למארב של טנקי אויב ליד מבצר גמלא.
חז"ל אומרים: במקום שאין איש היה איש! עכשיו הבנתי למה "מסובב הסיבות" צירפני לפלוגה. את האזור הרי אני מכיר מטיול לפני המלחמה. אני קופץ לנגמ"ש של המ"פ לומר לו שטעינו ואיננו על ציר ההתקדמות של הגדוד.
בינתיים נהרג לנו כבר לוחם. עכשיו הפלוגה תקועה עם מארב טנקים מטווח 40 מ' שפיצל אותה לשנים. אני מחפש פגזי בזוקה או ררנ"טים ללחימה מול הטנקים, אבל אין. אין בכל הפלוגה! אין לנו במה לירות על הטנקים. לימים מתברר שכך היה ביחידות רבות. הימ"חים היו ריקים וצה"ל יצא לקרב לא מוכן. הסתערות מחלקתית על הטנקים עם נשק קל נבלמת במחיר שני הרוגים נוספים.
בינתיים טנקי האויב נעים לעברנו ויורים לעבר הנגמ"שים. המ"פ פורמן עסוק בניסיונות לקבל תגבורת טנקים. מלר אומר לו שיסתדר לבד כי אין לו כוח פנוי והוא עסוק במאמץ העיקרי. הורדתי את החיילים מהנגמ"שים, שם הם מהווים מטרה נוחה, והוריתי להם לתפוש מחסות בצמוד לציר. זו הייתה טעות. כשהטנקים נעים אחרינו , חלק מהלוחמים היו בשוק ולא נענו לפקודה לצאת מהמחסות כדי להימלט מהשטח המטווח באש טנקים.
ואז באה "שיטת רוקני"… אל"מ רוקני הוא המצעיד המיתולוגי של חיילי צה"ל בערב יום העצמאות בהר הרצל. נשלחתי מסיירת רימון כדי להביא משם יסודות משמעת ליחידה, שהוקמה לטיפול בטרור בעזה.
בעוד הטנקים יורים, אני פוקד בצעקות של רס"ר עליהם כאילו הם בבקו"ם, "ימינה פנה, שמאלה קפוץ"! זה עובד! הזוי .אבל יצאנו משם צועדים ב"שמאל-ימין" מתחת קני הטנקים של האויב, שהפכה לריצה בואדי אל מחוץ לטווח הטנקים.
אחרי הטעות בניווט והקרב הכואב, כשהבנתי שלא נקבל בשלב זה משימות נוספות, אני פורש ומחפש את היחידה הבאה להילחם בה. נודד צפונה, ומצטרף לסיירת מטכ"ל ב"מפגש יהודי מסורתי", שלא היה לנו כדוגמתו בגולה. טייס סורי נטש וצנח בינות ל"בולדרים".
רצתי אליו ובמקביל במרחק חצי ק'מ רץ קצין מסיירת מטכ"ל שפעלה בסביבה. ה'שיחה' הראשונית ביננו הייתה בסימני ידיים, כדי שלא נחתוך אחד את השני בקו האש וניישר קו ככל שאנו מתקרבים אל מקום צניחת הטייס. אחרי שלכדנו את הטייס מסרנו אותו לצוות לוחמים מהיחידה. ביקשתיו לצרף אותי ללחימה.
מזלי שהוא וחבריו מסיירת מטכ"ל החליפו אותנו לחודשיים במילוי המשימות בסיירת "רימון", כשיצאנו לאימונים. זה הספיק לו כדי לצרף אותי במקום איש צוות שלו, כמפעיל מקלע כבד. במהלך ימי הסוכות היינו תחת ארטילריה סורית מטווחים על ידי – קצין רוסי.
מי שמכיר את אופי סיירת מטכל אז – מעט דתיים שרתו שם. אבל בעת ההפגזות עם פגזים בטווחי מטרים התפללתי וכשביקשתי מחבריי לקרב להשתתףעימי עשו זאת באמירת 'אמן'.
ראוי לסיים את הזיכרונות מהמלחמה באותו ריקוד של שמחת התורה שרקדתי עם אבי המנוח, ניצול אושוויץ, בדרכי מהחזית הצפונית לדרומית. לכפר הולדתי הגעתי בעיצומן של ההקפות. אבי היה איש עצוב כל ימיו ולא רקד כמעט בשמחות.
אבל הריקוד של שמחת התורה עם המדים בבית הכנסת החסידי בכפר, היה הפעם הראשונה, שבה ראיתי את אבי יוצא מגדרו ורוקד עמי שעה ארוכה, יחד עם יהודים כמוהו, פליטי שואה. "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו".
2+הלקח שלי מהמלחמה: בכל מלחמה זה עלול לחזור. פרשת הציוד החסר הרי חזרה במלחמת לבנון השניה. אז מה הפתרון? זהו, שאין פתרון! כל מערכת בנויה על מנהלים, שחלקם הגדול הגיעו לצמרת לא בשל כישוריהם הניהוליים.
איך זה קורה? "להתקדם בצבא זה מקצוע. כמו להיבחר בפוליטיקה", אמר לי אחד הגנרלים שדיבר גם על עצמו והסביר מדוע המערכת הצבאית מוצפת בקצינים כושלים. אז איך אפשר, אני שואל, שבמלחמה הבאה לא יהיו תקלות? אי-אפשר – הן יהיו.
זו הסיבה שיש מפקדים וחיילי מילואים ותיקים, שמשרתים לאורך שנים עד גיל 50/60. הם חשים כשומרי הסף של היחידות ואינם פורשים משירות מילואים פעיל. אישיות חינוכית ידועה, המשרתת במילואים בגיל מבוגר, אמרה לי: הדרג הזוטר, בעיקר בכוחות המילואים, חייב להבין את גודל אחריותו. הוא זה שמחזיק על כתפיו את המערכת. צריך לקבל זאת כחלק מובנה של העולם ההפוך שבו אנו נמצאים, ובלי כעס. כל אחד מאתנו צריך להבין שחוזקה של הפירמידה הוא בבסיסה הרחב למטה.
בעולם הפוך יזכור כל אחד את הכלל שבמקום שאין אנשים – השתדל להיות איש. כל אחד יחשוב שגורל המערכה כולה מונח על כתפיו. זהו הלקח שלי ממלחמת יום הכיפורים.
