רובו המוחלט של היישוב היהודי ב-1946 היה מרוכז במרכז הארץ ובצפון. בנגב היו מאות מתיישבים יהודים בלבד שהתרכזו במספר קטן של קיבוצים בנגב הצפוני ובשלושת המצפים.
לאחר שביולי 1946 פורסמה תוכנית מוריסון גריידי, התכנית שקבעה שמדינה יהודית תקום על 17% משטחי ארץ ישראל המערבית ושהנגב הצפוני יועד להיות חלק מהמדינה הערבית והנגב הדרומי יועד להישאר בשטח הבריטי, החליטו ראשי היישוב ליצור מציאות פוליטית חדשה שתאלץ את הגורמים הבינלאומיים לשקול את מפת החלוקה מחדש. העיתוי לפעולה נבחר כתגובה לאירועי השבת השחורה (עוצר של 80 שעות על תל אביב בקיץ 1946).
התאריך המדויק למבצע, במוצאי יום הכיפורים, נבחר כדי להקטין את ערנות הבריטים. הוא נבע משתי סיבות: הקושי לצפות שיהודים יוציאו לפועל מבצע גדול מיד אחרי הצום וגם בגלל שזה היה שהיה מוצאי שבת וערב היום החופשי (יום א') של החיילים הבריטיים.
המוסדות העריכו את המבצע כמורכב ומסוכן ולכן הטילו את תכנון המבצע וביצועו על מטה ההגנה. לצורך המבצע גויסו מתנדבים מיישובים ותיקים, כלי רכב רבים ונוטרים שתפקידם היה לאבטח את המבצע. כל הציוד וחומרי הבנייה רוכזו בבסיסי היציאה על ידי חברת סולל בונה.
העלייה עצמה נעשתה במתכונת הדומה לחומה ומגדל מבחינת ריכוז מאמץ של מספר רב יחסית של אנשים להקמה מהירה של התיישבות חדשה בשטח. החומה הייתה רק גדר תיל, והמגדל היה מגדל עץ עם חבית מים. כמו כן הוקמו בכל נקודה מספר צריפים שהובאו במשאיות ון מספר אהלים.
היישובים שהוקמו הם: אורים, בארי, גל און, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל ותקומה.
הבריטים הגיעו לרוב הנקודות כבר למחרת העלייה על הקרקע. הם לא התערבו בנעשה ולא ניסו לפנות את המתיישבים בכוח ורק תחקרו את המתיישבים לגבי זהות בעלי הקרקע ומקורות המים.
גם בימים שאחרי כן נמנעו הבריטים מפעולה נגד היישובים החדשים מכמה סיבות: גם בשל העובדה כי החוק העות'מאני שאסר הריסת מבנה מקורה היה עדיין בתוקף, וגם מכיוון שהם סברו שהנקודות הן מעין "תחנות ניסויים חקלאיים". לסיבות אלו הצטרף גם החשש לתגובה שלילית בעולם ובמיוחד מההתנגדות אמריקאית.
בינואר 1947, החלו בהנחת קו המים, שסיפק מים לנקודות החדשות מאזור ניר עם, ובאוקטובר באותה שנה הושלמה הזרמת המים גם לנקודות הדרומיות ביותר.
בתחילת פברואר 1947 עלו על הקרקע באזור עוד שלושה יישובים – מבטחים, צאלים ועלומים. ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה "אונסקופ" מטעם האו"ם והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור.
בסופו של דבר מפת הצעת החלוקה של האומות המאוחדות כללה את רוב שטחו של הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית.
