כך סיפר הרב אברהם אפומאדו לרב אליהו הכהן האיתמרי: "לפני שנים רבות היה בעיר בורסה שבתורכיה זקן מופלג שבמשך שנים רבות שימש בעל קורא. בכל שבת, כשהיה קורא בתורה לפני הקהל, היה מלווה את קריאתו בתנועות ידיים דרמטיות להמחשת הסיפור. למשל, כשקרא על השלכת יוסף אל הבור, הביעו ידיו בכי ושבר, וכשקרא על משה שהכה בסלע – המחיש זאת בידיו.
בשבת אחת התארח בבית הכנסת רב חשוב שמנהגו של הקורא הזקן לא מצא חן בעיניו.
צפו בהמשך הסיפור:
על הסיפור
האם בית הכנסת צריך להיות מקום מכובד ושקט שהמתינות שולטת בו או מקום מלא חיים, רועש וססגוני?
זקן מופלג מתנהג כאחרון השחקנים בתיאטרון, והכול כדי לקרב את קהל השומעים, שלעיתים קרובות אינו מרוכז, אל סיפורי התורה. הקריאה בתורה אומנם אינה דקלום בלבד, ואל המילים נוספת מנגינת הטעמים, אך הקורא הזקן מעשיר אותה ברובדי משמעות נוספים: על הטקסט הוא מוסיף גם את שפת הגוף התיאטרלית, ובכך מתגוון המבע של הטקסט.
בעיני הרב המבקר בבית הכנסת דרך זו אינה ראויה: בעיניו הקריאה הראויה היא קריאה מתונה ומנומסת, ודווקא זהו כבודה של תורה. אפשר גם שהתנגד לפרשנות נוספת מעבר לפרשנות המוסמכת של הטעמים.
אך במהרה הוא שומע קול בחלום המלמד אותו כי יש להעדיף את הקריאה החיוניות בעלת המבע העשיר, אף שהיא רועשת וססגונית, על פני הקריאה המעודנת, המכובדת והמשעממת לעיתים.
בשיתוף פעולה עם ‘חכימא’ פרויקט איסוף והנגשה של סיפורי חכמי המזרח | לאתר לחצו כאן
