בלילה שבין ראשון לשני התרחש אירוע חריג וחמור במיוחד. מכלא גלבוע שבצפון הארץ נמלטו ששה אסירים בטחוניים שיועדו להם עוד שנים ארוכות בכלא הישראלי לאחר שהיו מעורבים בפיגועי טרור רצחניים שבוצעו כלפי אזרחי מדינת ישראל בעשורים האחרונים. על פי החשד הם חפרו מנהרה שהובילה מתא הכלא אל מחוץ לחומות הבצורות. משם נמלטו לעבר הבלתי נודע. דבר בריחתם הגיע לאוזני המשטרה רק שעתיים וחצי מהבריחה. זמן טוב להיעלם ולהיטמע באחד הכפרים האזוריים. כמו כן, בשלב הזה ידוע על לא מעט כשלים קודמים שיצרו בסיס טוב לבריחתם השקטה של האסירים.
אך נעזוב לרגע את עניין הבריחה ונייחל שכוחות הביטחון ישימו את ידם עליהם כמה שיותר מהר, חיים או מתים, ונתייחס למה שהוביל לאותה בריחה.
במשך שנים פורסמו שמועות וידיעות על כך שתנאי האסירים הביטחוניים בבתי הכלא בישראל נחשבים לפינוק של ממש בניגוד למתבקש. מדברים על שליטה מלאה של האסירים בסדר היום ועל כך שהם מחליטים איך וכיצד יתנהל המקום. הם יחליטו מי יעבור חדר, מה יהיה האוכל, כמה זמן ידברו בטלפון ואילו סוהרים יורשו לשהות בקרבתם. כאילו לא מדובר במחבלים רוצחים שצריכים להינמק בצינוק כל ימיהם.
כשאתה משדר לאסירים חופש ופורקן, ומאפשר להם לשפר את תנאי כליאתם כרצונם ועל פיהם יישק דבר, אתה פותח פתח לכך שהם ירשו לעצמם לנקוט בצעדים חריגים הרבה יותר. אם אתה מיטיב איתם במשך שנים ומשפיל עצמיך בפניהם, איך אתה מצפה שהם לא ינסו לברוח? הרי הם מרגישים הכי בנוח בעולם. בטח שינסו את מזלם בבריחה.
והמחדל הזה רשום על שמם של כל שרי ביטחון הפנים בעשור האחרון. גם גלעד ארדן, גם אמיר אוחנה וגם עומר בר לב. כל אלו וקודמיהם איפשרו לאסירים הביטחוניים לקבל תנאים של בית מלון ויכולת שליטה בנעשה בבית הכלא, ולכן הם אלו שאשמים בתוצאה העגומה. זה לא עניין של ימין או שמאל. זה עניין מהותי שחייב להיות ברור לכל מקבלי ההחלטות במדינת ישראל: אסירים בטחוניים הם אנשים שפלים שדינם מוות. בגלל שאנו חיים במדינה שמקדשת את החיים אז נמנעים מלהמית אותם. במקום זה, צריך לכלוא אותם בחדרון קטן, לבד, עשרות שנים. בלי חדרים משותפים, ובלי תנאים והטבות. צריך לתת להם לחיות כמו בהמות. לא מגיע להם כלום. לא טלפון, לא מכתבים ולא פגישות. אפס. כלום. שיראו שחור כל חייהם. מי שיש לו דם על הידיים על רקע לאומני – לא זכאי לשום הטבה. כאילו הוא לא קיים.
ברגע שהעניין יהיה ברור למקבלי ההחלטות והם יעברו ממחשבה למעשה, אולי האסירים הביטחוניים יבינו עם מי יש להם עסק ולא יעלו בדעתם לשרוף תאים, לדרוש דרישות ולברוח מהכלא. הם לא מבינים באף דרך. רק ביד קשה. בלי פשרות.
אומרים שכשמתרחשים מחדלים תקדימיים, חוץ מהטיפול בתוצאות המחדל, צריך לבדוק איך מחדל דומה לא יתרחש בעתיד. ובמקרה שלנו, רק ביד קשה ובהבנה עם מי יש לנו עסק המחדל הזה יגיע לסיומו. הלוואי שהשנה החדשה תביא עימה בשורות מרנינות וחשובות, ומישהו יחליט לדפוק על השלחן ולשים סוף לסאגת האסירים הביטחוניים. לו יהי!
אריאל עידן הוא כתב הדרום של ערוץ 20.
