לאחר תשעה ימים של מאבק עיקש, ביום שני השבוע – נפטר מפצעיו לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי הי"ד שנורה בראשו מטווח אפס על ידי מחבל עזתי בגבול הרצועה. עם ישראל כולו התאבל על מותו והשתתף בצער המשפחה. אפשר להבין זאת בהחלט לנוכח נסיבות מותו. הוא הלך לשמור על כולנו ולא חזר, על פניו – בעקבות מחדל של צה"ל. יהי זכרו ברוך.
למעשה, מה שהוביל לפציעתו הקשה והסופנית של בראל הי"ד, היו ההתפרעויות האלימות שהתקיימו בגבול הרצועה וקיבלו רוח גבית מארגון הטרור חמאס. ההתפרעויות הללו לא פסקו מאז, אלא רק הלכו והתגברו. בכל ערב מתכנסים בגבול רצועת עזה מאות מחבלים, משליכים מטענים ואבנים, ומפרים את שלוותם של תושבי העוטף. כמובן שהכל נעשה בגיבוי החמאס שברגע אחד יכול לעצור את ההתפרעויות הללו.
וכיצד מדינת ישראל מגיבה לאירועים הללו? מרחיבה את מרחב הדייג בעזה, מכניסה סחורות וסיוע לרצועה, מגדילה את מספר אישורי העבודה ומנסה להגיע להסדרה בכל מחיר. וכאן הבן שואל, האם מישהו כאן השתגע? באיזה יקום מדינה שסופגת מכות קשות מארגון טרור רצחני ממשיכה לפנק את אותו ארגון בפרסים ומתנות?
אין זה סוד שהממשלה הנוכחית עומדת על כרעי התרנגולת. לכולם ברור המצב הרגיש בו נמצאת ממשלת ישראל. אבל זה לא אמור לעניין אף אחד. התגובה של מדינת ישראל לשרשרת האירועים הקשים שהתרחשו כאן – נותנת לגיטימציה לטרור מעזה. כשהמחבלים בקצה השני משגרים רקטות, מפריחים בלונים, שורפים שדות, רוצחים חייל ומתפרעים על הגדר, ובתמורה לכך מדינת ישראל מעניקה להם פרסים נוספים – הם מבינים שאפשר להשיג כל דבר על ידי טרור רצחני. אדם זר שיגיע לכאו ממדינה מרוחקת וישמע על כך, יחשוב שמדובר בהנהגה שאינה נמצאת בקו השפיות. וזה במקרה הטוב.
כל מי שמכיר את הדי אן איי של החמאס יודע דבר פשוט: אם אתה שותק להם ולא מגיב ביד קשה, הם מקבלים ביטחון להרים את האף. ומי שסובלים מזה בסופו של דבר, אלו תושבי הדרום. אם זה טפטופי רקטות, אם זה שריפות ואם זה פיצוצים וחוסר שקט בלילה.
ככל שחולפים הימים, אנו מאבדים את ההרתעה יותר ויותר. קשה מאוד לבנות הרתעה, אך קל מאוד לאבד אותה. מישהו בממשלה חייב לדפוק על השלחן ולהבהיר בצורה חד משמעית: מדינת ישראל לא תאפשר לארגוני הטרור לשחק בביטחון תושביה. ומי שינסה לעשות זאת – ייתקל ביד קשה. לא בדיבורים, במעשים. ויפה שעה אחת קודם.
אריאל עידן הוא כתב הדרום של ערוץ 20.
