חלומות לחוד, מציאות לחוד. קרן פלס הייתה אמורה לטוס לחופשה מפנקת עם משפחתה אחרי הופעה שעשתה – אלא שלפתע הכל השתבש, ובמקום לנוח וליהנות היא מצאה את עצמה במחלקה הנוירולוגית בבית החולים. מה קרה שם?
כך כתבה:
"משהו רע מתבשל"
"עכשיו הכל בסדר. זאת הפעם הראשונה שאדוויל לא מזיז לי. עולה לבמה עם כאב ראש – לא מבטלת. עפה איתכם. וירוס מציק את מי חשבת שתקפת? דרכי הנשימה פתוחות אל דרכי הנשמה. גבולות הגוף נפרצים וכל פעולה נראית אפשרית. אנחנו שלמים, מתוך שהעולם נשבר והתאחה מחדש".
"בירידה מהבמה פורצת בבכי אקסטרים, כאילו מישהו מת או נולד. נזכרת שהראש מתפוצץ לי, כנראה לא לקחתי אותו איתי לבמה. אנשים באים להתחבק והבטן מקרקרת, האוכל נראה רחוק מדי. לוקחת עוד כדור, עוד אחד, לא ברור כמה סוגים ניסיתי – כלום לא עובד. מכירה את הגוף הזה בערך מיום שהוא נולד. משהו רע מתבשל".
"חדר האומנים התרוקן. מישהו מפנה כוסות וגם אותי. בבית מחכה רק טרולי, נועם והילדים כבר טסו לחופשה ומחר אני מצטרפת. לא מסוגלת להתכופף לאייפון כדי לבדוק באיזו שעה. מורידה את הכיסא באוטו אחורה, עד כמה שאפשר, עדיין אין הקלה, העורף קשה כמו אבן, לחץ בעיניים, ברכות, בלון מתפוצץ. תכף האוזניים יפקעו לי מהראש".
"אני מורעבת. בתוך היד נוחתת עוגת שוקולד שמרים שלמה, טריה, לא אוכלת גלוטן כבר שנתיים ומוצרי חלב שנה, טורפת את כולה. טעים לי הצילו! זאת העוגה הכי טעימה מאז המצאת הקמח. על הביס האחרון אני חוטפת מכת סוכר כמו פטיש למוח ודופק 140 קמ"ש. עוד מעט הלב יוצא מהמכונית לעקיפה מסוכנת. כל הגופייה שלבשתי בהופעה מפוצצת פירורים, דמעות שוטפות את הפנים, זמן זורם, זכרון שוקע. יותר אני לא מצליחה לחבר את כל התמונות של הלילה ההוא לסרט אחד בהיר".
"ההשלמה עם הסוף קצת מזכירה ילדות"
"חדר טראומה. לפניו חדר מיון ולא הצלחתי לעמוד ברישום לקבלה. זוכרת שמישהי צעקה עליי (למה היא צועקת??) גוף נמרח על קיר ואז רצפה. יד חסרת סבלנות מרימה אותי. כמה פעמים ביקשו ממני לשבת, אי אפשר לקחת ככה מדדים. אחר כך הייתי הזקנה במסדרון, קול סמכותי אמר שזה דחוף, מילים באנגלית רפואית הקשורות למוח – אחר כך באה הדקירה בגב. רופאה עדינה שאת פניה לא ראיתי, מבקשת שאספר לה על הילדים שלי בתקווה שיעלו המדדים. על התקרה פרחים מרחפים בשמיים, 'הם זזים', 'זה ציור, תתרכזי רגע', יפה פה".
"השם שלי נזרק לאוויר, כבר יודעים שאני עוסקת במוסיקה ועדיין מדברים עליי כאילו שאין לי חוש שמיעה. לפני רגע עפתי ועכשיו אני עצם נייח על מיטה מתגלגלת. לוקחים אותי מפה לשם. חוטים דוקרים מחוברים ליד שלא מחזיקה מיקרופון, לא מחזיקה יותר כלום".
"כבר הבנתי שאני באשפוז נוירולוגי ושעושים עליי משמרות. כבר איתרתי חלון קטן ליד הרגליים, לא ברור מה נשקף ממנו, אז דמיינתי את הילדים שלי. הנוף הכי טוב בעולם. כשצריך בדיקה מיוחדת, מגיע סניטר ומגלגל אותי ממיטה אחת לאלונקה אחרת. לילות ארוכים של זיכרון קצר. שני סבבי סיטי. שלושה אם אר איי. רובוט שסורק ארבעה אזורים מהראש על החזה. כשלא לוקחים דם מכניסים נוזלים".
"כנראה שבאמת יש לקרן דליפה במוח"
"אמא ואבא מלטפים את המצח. בן דוד הביא טייק-אווי מנאם והכי מדאיג את כולם שאין לי תיאבון. אם נודלס לא פותחים לה את הפה, כנראה שבאמת יש לקרן דליפה במוח. יום אחד נכנס פרופסור להסביר שהאנטיביוטיקה לא עבדה, אז מנסים כיוון חדש. הליך לא נעים אבל יחסית פשוט וכשנסיים איתו נדע אם הסתבכתי. אם אצא משם כמו שנכנסתי, יספרו לנועם גם את כל מה שביקשתי להסתיר".
"לפני ההליך אני עושה איתו שיחת וידאו ורואה את העיניים של הילדים שלי. דרך התמימות הרגילה פורצת בהלה מקפיאת דם. אז מנסה לטשטש את כל מה שמפחיד ברקע, החוטים, המכשירים, הפיג׳מה שאני לובשת ומחייכת. זה לא באמת עובד. ילדים לא קונים חיוך מזויף מפתח תקווה".
"בחדר הסטרילי קר נורא. קפוא לי. פריזר. עם בטן חשופה על השולחן גם נשמה שוקקת חיים תרגיש כמו בשר לפני שחיטה. יש בזה משהו פואטי. ההשלמה עם הסוף קצת מזכירה ילדות. ליפול לידיים של מישהו גדול וחזק יותר, להרפות, להוריד בגד לוחץ ולהרים ידיים.. כמה קל להיכנע כשאין במי להילחם".
"זה היה רק טשטוש. לא רצו שאירדם כי אני צריכה להגיד להם מה בדיוק אני מרגישה ואיפה. מסע במנהרת כאב של עצבים חשופים. יש גם רכבות שדים בלונה-פארק, קחי בקלות ילדה. כשהקרון עצר הרופאה ביקשה שאשב ולקח לי זמן לקלוט שבאמת אני יושבת. 'כואב לך?', חייכתי – 'הרבה פחות'. עכשיו זה חיוך אמיתי. שמישהו יעשה וידאו-צ׳אט לילדים".
"לא פחדתי שיכאב בדרך"
"כרמית אספה אותי למלון בבוקר שאחרי. כבר הייתי על פחות משככי כאבים, אבל עדיין לא לגמרי משוכנעת שאצליח לעמוד בטיסה. יושבת אבל מעדיפה לשכב. בדרך עצרנו לאספרסו קצר ובזמן שהנחתי את הראש היא ארזה את הטרולי. אין לי מושג מה דחפה שם בפנים, ביקשתי שתשים בגדים שנוח לחבק איתם ילד וילדה. לא פחדתי כשיכאב בדרך, רק שלא אסיים אותה בזרועות הנכונות".
"הפרופסור אמר שאין סכנת חיים, 'סליחה שאני מתקשרת בשעה כזאת'. הוא היה נחמד והרגיע אותי, אבל מצד שני גם הבטיח שיכאב. 'לטוס עם מה שיש לך כרוך בלא מעט סבל, אז לשיקולך' – שקלתי. הגעגוע שקל יותר. בשדה התעופה חלף מטוס בין הרכות. בגלאי המתכות התפוצץ לי הראש רק מבפנים. נפלתי על תיירת שהבינה את הרמז וככה כל מי שישב לידי פשוט התאדה".
"כשטסים קאווץ׳ כאבים נוירולוגיים זה הביזנס. חציתי יבשות במאוזן, שוכבת על שטיחים בנמלי תעופה הומי רגליים, בתור לביקורת דרכונים וכשלא היה איפה לשכב, נתמכתי בטרולי – עד שנועם לקח אותו והבנתי שאני כבר לא לבד. רק עכשיו חתמו לי על טופס השחרור".
"עוזרים לי לחזור לעצמי"
"מפה עוזרים לי ללכת, עוזרים לי לחזור לעצמי. שוכבת במושב אחורי ומלאכית טובת לב בת 7 מלטפת לי את היד. הלב נמס, איך ברגע מתחלפים תפקידים – היא האמא ואני ילדה. יותר לא בכיתי, לא אתן להם לראות אותי שבורה וזאת התרופה הכי טובה שקיבלתי בדרך להשלמה. אחרי מספר ימים נעמדתי על הרגליים. בוקר אחד לגמרי זקופה וכמעט בלי כאבים. הולכת לחלון ורואה שמש נופלת על מדרחוב בארץ אחרת, פתאום זה מכה בי. העולם ממשיך גם כשאנחנו מפסיקים".
"אני מנסה לקרוא מעט חדשות ולשמוע המון מוזיקה. רוצה לכתוב לכם כבר הרבה מאד זמן, רק חיכיתי שהסיפור יגיד לי מה. מזמן לא השתוקקתי ככה לשיר. לשפוך עליכם שירים כמו מבול שמצא שבר ענן. מאוהבת בחיים על כל מה שיביאו ולא כועסת על הגוף שהפיל אותי. זה היה רק כדי שאוכל לעמוד בכל מה שעוד יבוא. מוכנה לזחול על שטיחים מקיר לקיר ולטפס מעבר לגבולות שהכרתי, בשביל לפגוש אתכם תמיד מחדש. לראשונה, גם מרשה לעצמי לשמוט את השפתיים, לא רק לחייך. לחשוף חולשה, בלי זיופים. להיות מאושרת באמת".
