בתחילת שנות ה-50 סבלו יישובי הגבול מהסתננויות מעבר לגבול למטרות של גניבה ורצח. סביב הסוגיה המורכבת הזו ניצבו דעות מנוגדות: האחת, של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון והשנייה של שר החוץ משה דיין.
לשיטתו של בן-גוריון היה צורף דחוף שינוי בדפוסי הפעולה במלחמה בהסתננות: במקום להישען על הפעילות המדינית, כפי שגרס שרת, חייבת ישראל לחזור ולנקוט מדיניות תגמול צבאי חסרת פשרות. שרת לעומת זאת ביקש 'להביא את מדיניות הביטחון לידי תיאום מלא עם שיקולי מדיניות החוץ'.
בסתיו 1953, בעקבות פיגוע רצח ביהוד, ביצע כוח מגדוד הצנחנים 890 ומיחידת צה"ל המיוחדת ה-101 פעולה בכפר קיביה שבמדינת ירדן, והרג שם עשרות אזרחים. בן-גוריון הכחיש שמדובר בפעולה צבאית, וטען שהמבצעים היו תושבי אזור הגבול, שפעלו על דעת עצמם. שרת המשיך להתנגד לקו שהוביל בן-גוריון בעניין פעולות התגמול.
ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר סמוע שמדרום לחברון, בעקבות פעולות חבלה שנעשו נגד מטרות ישראליות. בפעולה פוצצו עשרות בתים. לירדנים נגרמו 18 הרוגים, ולצה"ל הרוג אחד. במקביל לפעולה הקרקעית נערך קרב אוויר בין כשמונה מטוסי חיל-האוויר הירדני לבין ארבעה מטוסי חיל-האוויר הישראלי.
במכתב מיוחד שנחשף מתאריך 17.11.66 – רק 4 ימים אחרי הפעולה, מתייחס בן גוריון לנושא פעולות התגמול. מכתבו של בן-גוריון ממוען לשלמה קציר ובן גוריון כותב בו שאינו מאמין שבפעולות שמירה בלבד ניתן למנוע התקפות הרוצחים מעבר לגבול ולכן יש לחשוב על פעולות אקטיביות על ידי התושבים היהודים של אותו אזור.
המכתב נפתח בתיאור הבעיה לפיה אין אפשרות פרקטית "להעמיד אנשים לכל אורך הגבול", ובנוסף ישנה היתכנות ש"פורעים ורוצחים ינסו להתגנב לתחומנו ולמקש או לפוצץ את האזור".
אשר על כן, מציע בן-גוריון וכותב כי "איני מאמין שאפשר בשמירה בלבד למנוע התקפות הרוצחים מעבר לגבול. יש אולי לחשוב שבמקום הצבא, יבצעו פעולות תגמול יושבי הגבול – לשם כך עליהם לקבל אימון מיוחד, ויתכנו גם מתנדבים מהעיר לשם כך".
בן גוריון מוסיף וכותב ש"מאחורי ההתקפות עומדת ממשלת סוריה" ולכן הוא רואה בממשלת סוריה אחראית להתקפות הרוצחים. כמו-כן, הוא מצטער שפעולת התגמול שנערכה באותו שבוע (פעולת סמוע, 13.11.66) נערכה בירדן, וכותב שלדעתו "ממשלתה אינה רוצה במעשים אלה, אך עם זאת לפעולה הייתה זכות, וחובה לפעול אך ורק בסוריה".
