אין ספק שקרן פלס נחשבת לאחת היוצרות הגדולות והמוערכות ביותר כיום בתעשיית המוזיקה. אחרי למעלה מ-15 שנות קריירה עם עשרות להיטים שכתבה לעצמה ולאחרים, פלס משתפת היום (ד') במסע שעברה, מספרת מי חשב שהיא לא תצליח לכתוב בגלל הדיסלקציה, ומה גורם לה לבכות לפני כל הופעה.
כך כתבה:
"את מה שקרה לנו בהופעות השנה אי אפשר לארוז בפוסט. המילים עפות לי מהדף ומשקיפות על הדרך הארוכה שלקחה אותי הביתה. אליכם. המשכתי ללכת גם כשכאבו לי הרגליים כי ידעתי שאתם שם, עוד לפני שידעתי מי אני. צריך לחצוב בסלע כל יום מחדש ולהאמין שיש שם מים, בשביל שיום אחד הם יפרצו החוצה, מתוקים וצלולים".
"ראיתי אתכם את המים באביב הזה ועם תחילת הקיץ. עכשיו אני יודעת שהם יזרמו בינינו תמיד – בשרב הבידוד או בבצורת הסגרים. מכל שבר ענן נצמח, והרוח תעמוד לצידנו גם כשנחשוב שהיא נופלת. מבטיחה לכם, נקום ביחד מהכל".
"בטח אתם לא יודעים את זה, כי אני עושה את זה בסתר – אבל לפני שמתחילה הופעה אני תמיד מסתכלת עליכם דרך החלון. יש לי דמעות בעיניים. בכל פעם מחדש בא לי לבכות. אני אומרת ללהקה שלי את אותו משפט שהם כבר לא יכולים לשמוע מרוב שחפרתי – האהבה הזאת היא נס ואסור להתרגל לנסים".
"ילדות חולמות על הסוס הלבן עוד לפני שהקריאו להן אגדה אחת. וכשאני שומעת את מחיאות הכפיים שלכם בא לי לקפוץ מהבמה, לחבק אתכם אחד אחת ולהגיד תודה תודה תודה. אז זאת התודה שלי עכשיו. הכנתי לנו סרט חתונה. קליפ מההופעה הראשונה אחרי הסגר השלישי והמלחמה המי יודע כמה. לזכור שתמיד ננצח ביחד כי כבר ניצחנו הכל, אפילו את הבדידות".
"את 'לשם' כתבתי כשהייתי בת 19 וקצת. אחרי שכל הנסיונות שלי להשתלב בחברה כשלו, והבנתי שלעולם לא אהיה כמותם. הוצאתי לאור את הדפיקויות שלי כשפגשתי את מירי, החברה הראשונה שגרמה לי להרגיש מושלמת. אנחנו לא צריכות להתבייש במה שעושה אותנו שונות. כותבת לכם את זה ילדה שכל החיים הסתירה את הדיסלקציה שלה, כי אמרו לה בבית ספר שהיא יכולה לעשות הכל, חוץ מלכתוב. תודה שהוכחתם להם שהם טעו ושמותר לטעות. כתיבה היא חיי, כל שיר שנולד מכאב הביא איתו מרפא, לגרש את הכאב הבא עוד לפני שהוא בא".
