עוד פעם ט' באב, גם השנה. האמת שאני קצת אוהבת את היום הזה. סוף סוף יום שמכריח אותנו להסתכל למציאות בעיניים. בין כל טרדות היום יום מי באמת זוכר שאנחנו רוצים, שאנחנו צריכים בית מקדש?
לא הרבה. גם אני לא. למה? כי חיים את החיים איך שהם וכי בשביל לשרוד חייבים להמשיך הלאה. מי זוכר שיש כאן אבל כל כך גדול, על עצם חורבן הבית?
מתאבלים מידי פעם בגלל ההשלכות של החורבן- עוד פעם בחירות, ומנסור עבאס הבוס, עוד זוג שמתגרש ורווק שמאוחר לו כבר, עוד יהודי שנרצח ועוד ערבי שניסה לרצוח יהודי. עוד אנשים שנאנקים תחת חליים רבים, עוד חוסר בשכינה שממלאת את הכל, עוד הסתר פנים וקשה לנו כל כך להבין.
אבל מישהו בכלל זוכר שאין לנו בית מקדש???
מישהו בכלל מבין מה שזה אומר לנו, בית מקדש?
את החוסר הזה אני רואה באופן יומיומי ברחובות העיר העתיקה אבל עדיין זה לא מספיק!
זה כמו ילד שנולד אחרי שאבא שלו מת, הוא אף פעם לא ממש יודע למה בדיוק להתגעגע.אבל מה שאנחנו כן יכולים לדעת, אנחנו חייבים להרגיש. אנחנו חייבים לדעת שכשיש בית מקדש זו מציאות מתוקנת, זה אחדות בעם, זה סנהדרין ששופטת ומוציאה תורה אחת לעולם, בצדק וברחמים. זה קשר עם הקדוש ברוך הוא שמקבל משמעות חדשה. זה חיים שלמים, גאולה שבאה לעולם ומתקנת את כל מה שנשבר בדרך שלנו.
זו ירושלים, עיר הקודש והמקדש שמתעוררת לחיים חדשים.
בתשעה באב אנחנו צמים, וקשה לברוח מזה. אפשר אבל קשה כי יש מנהגי אבלות וכל דבר שיכול לעזור לנו לברוח מזה- אסור. ואז אנחנו פתאום באמת חושבים. על החורבן שהיה ועל הבניין שבפתח.
ואני חושבת על החורבן ומבינה למה לא טוב לי! למה עם כל הפלסטרים שאני אשים, שום דבר הוא לא התיקון האמיתי, וכמה אנחנו צריכים גאולה.
וכשמבינים את הצורך בתיקון, זה ההתחלה של הגאולה.
הלוואי שאצא מתשעה באב השנה הזו ואבין שצריך לתקן, כמה שיותר, לעשות גאולה.
1+בפן המעשי זה דרך כל דבר שאפשר לעשות. אפילו רק לדבר.
השבוע הייתי בכנס בכנסת ישראל בנושא הר הבית. עצם הדיבור מעלה את הגעגוע והכיסופים. עצם הדיבור זו עשייה. ודיברו שם על כך שמי שמשפיע על המציאות- זה אנחנו!
אפשר להאשים את כולם. את המשטרה או הממשלה. אבל עם ישראל הוא זה שנותן את הטון המכריע. אם אנחנו באים פיזית להר הבית, או אפילו מתקרבים נפשית- בדיבור, לימוד, סיבוב בשערי ההר מבחוץ- אנחנו מפתחים אצלנו את השריר הזה של הגעגוע, השריר שמוביל לבניין. זה להשתמש ביכולות שלנו למען הבית. לדוגמא- תרגילי הבימוי שלי במכללה היו על הר הבית, על כך שאנחנו צריכים לדרוש אותו. וזה כבר מזיז משהו במציאות, אני מאמינה בזה.
וצריך להגיד, הדיבור הזה צריך להיות תמיד, לא רק ביום בצום או סביבו, אבל זה קשה לנו. מזל שיש תשעה באב.
ואולי מהצום הזה כן נצא לתודעת גאולה???
1+כי יש גאולה. אנחנו בדרך. ואני אצרף כאן קצת מילים שכתבתי בעבר בפוסט בפייסבוק שביקשתי כסף (איך לא) לעמותה שאחראית כאן על ההתיישבות:
"תקשיבו!!
כל החיים שלי אני גרה בעיר העתיקה, מי שמכיר אותי ויצא לו לדבר איתי, יודע שזה חלק ממש ממש מהותי ומשפיע ממני…
אני פשוט אוהבת את המקום הזה כל כך!!
את הסימטאות, את האווירה..
את הקדושה שפשוט נמצאת פה אם רק מנסים להרגיש ולא מסתכלים על המקום כמקום מסריח של ערבים.
אני אוהבת את תחושת השליחות, את השורשים.
את החיבור של המקום הזה בין העבר להווה לעתיד.
אני אוהבת את ההרגשה של התגשמות חלום הדורות שמפעמת פה, באמת.
קוראים לי שיבת ציון וההורים שלי קראו לי ככה כי גם הם הגיעו לכאן והרגישו שחזרנו, שזה זה!! זה החלום, זאת השאיפה. זאת ההתקדמות בדרך לבניין ירושלים.
אני גרה בבית הנצח (וולרו קטן), כל חיי. "והנצח זו ירושלים".
קוראים לי שיבת ציון ואני מסתובבת בעיר העתיקה ומרגישה גאולה! מרגישה את הנצח, את הנצחיות של ירושלים שתמיד נשארה המקום אליו כספנו 2000 שנה!
אני מרגישה גאולה כשאני יוצאת לדבר עם חברה בטלפון ומוצאת את עצמי עושה סיבוב,
או מרשה לעצמי להיעמד לכתוב פוסט ולהישען סתם כך על קיר כלשהו ..
אני מרגישה גאולה כשאני יוצאת לעזור לסחוב קניות מהשער, פרחים או שכם, זה לא משנה…
אני מרגישה גאולה כשאני מדברת כאן עברית.
אני מרגישה גאולה כשאני מתפללת כאן..
אני מרגישה את הנצח ואת החיבור בכל סמטה.
אני גאה ככ לראות כאן דגלים ברחוב מתנוססים בגאון!
אני פשוט אוהבת כאן.
באמת.. אוהבת את הקשיים. ויש. מקבלת אותם באהבה, כמובן מאליו בדרך לגאולה השלמה.
לא יודעת, קשה להסביר. אולי הכל עיניין של הרגל?"
יש גאולה והיא מתערבבת יחד עם החורבן. התפקיד שלנו זה להחליט מה אנחנו רוצים לראות יותר.
"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות".
