תשעת הימים בין ר"ח אב ל-ט' באב, בהם אנו אבלים על חורבן המקדש, מביאים איתם מלבד כאב וצער, גם רוח טובה של קרבה ואהבת חינם. המוזיקאית רוחמה בן יוסף לקחה את התקופה הזו כאתגר עבור עצמה ועבור עוקביה, ומתוך רצון להרבות במעשים של אהבה וחיבור, היא משתפת בכל יום בתחושותיה ובדבר אחד שעלינו להתמקד בו ולתקן אותו – כדי שנוכל להירפא לחלוטין משנאת החינם שעלולה לצוץ מתוכנו.
מהו האתגר היום? כך כתבה:
"טוב, זה מן חוק טבע כזה שאני מכירה אותו. ידעתי שזה ככה, אבל לדעת – לא עזר לי. לפעמים נראה שדיבורים על אהבה, זה מצד האור של החיים. הכל ורוד. פרפרים. השמש זורחת, התינוקות צוחקים. הנה, תשעת הימים, זמן כאב ושבר – אז בואו נדבר על אהבה, ונעשה מעשים של אהבה, והכל יעבור לנו בסבבה".
"אז בעומק, אוי, כמה שזה רחוק מזה. כי כשאני באה עם התרופה, אני פוגשת את המחלה. אהבה, בעומק שלה, היא התרופה. ואם אני רוצה לרפא איתה, בכוחות ובכלים שלי, את הלב של העולם, השבור והכואב – אני צריכה לפתוח את ליבי שלי, שהוא המקור של האהבה אצלי".
"פותחת את ליבי כדי להעביר אותה, ואז כשהלב פתוח ופגיע, המחלה מתנפלת עליו. זה עובד ככה בעולם הפיזי, וגם בעולם הרוחני. את רוצה להתמודד ולתקן משהו, אבל הוא יראה לך מה זה. ועם כל זה, כל אחת יכולה לעמוד מול המחלה הזאת, השבר, בדרך שהם מתגלים אליה, ולרפא. גם אם זה בנוכחות שקטה. בחיבוק. בכוונת הלב".
"הגילוי של המחלה יכול להיות כשקורים דברים לא נעימים, מפגשים צורמים עם המציאות, וזה גם יכול להיות מאוד לא דרמטי. כמו שמיכה מחניקה של כובד ועומס – של כל הלא מתוקן והמרמור קיומי, שנפרשת על הנשמה. מלאה באבק. זה קורה, בפרט בימים האלה שהם מועדים לפורענות, ויש בהם באמת אנרגיה לא פשוטה בכלל. לא קל".
"אבל לא באנו לעולם כדי לחפש את הקל! באנו להיות לוחמות אור ואהבה, לא?! אז יאללה אני מרימה את השמיכה, מנערת אותה ומאווררת בחוץ, והנה המשימה ליום השני! מעשה של אהבה למישהו קרוב, שחיים איתו. מעשה מלא בעומק כוונת הלב. לפעמים דווקא מישהו קרוב מקבל טריליון מעשים של אהבה, אבל הם כל כך חדגוניים, חוזרים על עצמם, עד שהם מתרוקנים כמעט לגמרי מהמשמעות שמחוללת אותם. אז זה היום לעשות מעשה, אחד או כמה, ולהכניס בפנים כוונה של אהבה".
