שלום לכולם! על מושבות שהיו ונעלמו מהמפה, כמו מחניים ומשמר הירדן דובר הרבה, אבל כששואלים "מי הוא מושב העובדים הראשון בארץ?" התשובה שלרוב נשמעת (וכך תספר לכם גם ויקיפדיה) היא נהלל. אבל אם לדייק, קצת לפני כן היה נסיון להקים מושב כזה ושמו "חמארה" – ההתיישבות שנעלמה מהמפה.
אדמות חמארה, שכנו בצפונו של עמק החולה – בשטח שבין כפר גלעדי של היום, למעיין ברוך. היו אלו אנשי כפר גלעדי שקיבלו ראשונים את אדמות חמארה לעיבוד, ע"י יק"א (החברה היהודית להתיישבות) שקיבלה אותם מידי הברון רוטשילד כ-15 שנים לפני כן.
ב-1919 חבורה של פועלים בראשות נתן חרובי ששהו בחוות מגדל והוכשרו שם בלימודי חקלאות, הסתובבו באדמות חמארה וחשקו להקים שם מושב עובדים – התיישבות בה לכל אחד יש חלקה משלו, אך הערבות ההדדית והסיוע בהפצת ומכירת הסחורות הם שיתופיים.
הם קיבלו חלק מהאדמות מיק"א ותחילה התגוררו בבתים במטולה, בין איכרי המושבה, ומשם היו יוצאים לעבד את חלקותיהם. בהמשך נבנו מספר צריפים וחלק מהקבוצה כבר התיישב באדמות חמארה עצמה. החלומות היו גדולים, ועכשיו הם החלו להיאחז בקרקע.
אך השהות במקום לא ארכה זמן ארוך. המצב באיזור אצבע הגליל הלך והחמיר – מרידות שבטי הבדואים והערבים נגד שלטון המנדט הצרפתי שחלש גם על האיזור נתנו את אותותם. כנופיות פורעים בדואים הסתובבו במרחב ועשו שמות במושבות היהודיות, כשהסיפור המפורסם ביותר הוא כמובן פרשיית תל חי.
הפורעים הגיעו גם אל חמארה. ואנשי המושב נאלצו לסגת לעבר מטולה והאיזור. ההגעה חזרה למושב כבר הייתה מסוכנת. כאשר הצליחו לחזור אליו, גילו את צריפיהם שעלו באש, ואיתם גם החלומות.
שנים עברו, עד שבשנות ה-40, על אדמות חמארה, קמה התיישבות אחרת, קיבוץ בשם מעיין ברוך, ואת סיפורו נשאיר לפעם אחרת.
